מדבר שור · פרק ח׳, א׳

להבין למה נקרא היום הקדוש הזה בתורה בשם "יום תרועה" ולא יום תקיעה, כי המצוה היא בשתיהן, גם התקיעה היא בתחלה גם בסוף אם כן היא יתרה מהתרועה. ונבין גם כן מהו יום תרועה וזכרון, אף שדרשו בו בגמ' ובירושלמי לענין שבת, מכול מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, גם כן על כורחך אינו כי אם אסמכתא כדמוכח מגמ' דידן. גם יתבאר קצת ענין גניח ויליל, והספק שיש בזה, ומה שעושין שניהם. ונבאר לפי עניות דעתי תכלית תקיעת שופר, וכמה גדול כח ישראל בזה עד שעל זה נאמר: "אשרי העם יודעי תרועה" ודרשו חז"ל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה.ותוכן הדבר כי הכתוב אומר "ועמך כלם צדיקים", הרי הרצון האמיתי של כל אחד מישראל לקדושה ולהיות קרוב אל השם יתברך וכדחז"ל: רצוננו לעשות רצונך וכו', אלא שהמעשים נעשים כקיר ברזל "עונתיכם היו מבדילים וגו'. והנה ראש השנה "זה היום תחילת מעשיך", מתעורר הכח הקדוש כמו שהוא בעצם, כי זה חק שיום ההתחלה נשארת בו סגולת הקיום, וכדברי הירושלמי בסוף פרק ג' דראש השנה: "לא במהרה אדם נופל ביום גנוסיא שלו", והיינו שבו ביום מתחזק עליו כח הקיום וההויה כמו שהי' ביום הולדתו שיצא אל המציאות. וסגולת הבריאה נשארה בישראל, על כן מתחזק ביום זה כח קדושת נפשות ישראל כמו שהוא בטבע טהרתם. וזהו שאנו אומרים בזכרונות: "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון", כי על ידי שהוא תחלת המעשה מתוך כך נזכרת בו זכות הקדושה כפי מה שהיתה כלולה בנפשות ישראל ביום ראשון קודם ששלטו הקלקולים מצד הסיבות החיצוניות.