מדבר שור · פרק ל״ז, ב׳

אמנם ראוי להתבונן בכלל ענין קידוש החודש וסוד העיבור המסור לישראל לקבע שנים, שגדול מאד ענינם, מה טיבו בכללו, ומהו הצורך באמת לקדש זמנים. ומה שייכות הזמנים הכלליים, שבהם ימי חול, אל הקדושה, והלא אין הקדושה כ"א במועדי ד' מקראי קודש. אמנם כאשר נתבונן בינה בדבר, נראה שבזה קשור עיקר סגולתן של ישראל. ועלינו להבין בזה בקצרה בכלל מהו קודש, ומהו חול, שאנו אומרים: "המבדיל בין קודש לחול". ובאמת כל אשר עשה השי"ת הכל דבר פיו ומעשי ידיו הלא מן המקדש המה יוצאים, והי' ראוי שלא ימצא חול בעולם כלל. אמנם כאשר הי' רצון השי"ת לברא את העולם כולו במצב הצריך תיקון, ולא יהי' בא אל עומק תכליתו שיעד לו כ"א ע"י מעשה בנ"א כמש"כ: "אשר ברא אלהים לעשות". ובישראל עם קרובו בחר שהם יהיו הפועלים הכוללים שישוב הכל אל התכלית הנועדת לו מראשית ברייתו על ידם. וזהו כלל הקודש והחול, כל מה שבא אל תכלית הכונה העליונה במציאותו, וכבר קשור הוא בתכליתו, הרי הוא בכלל הקודש וקדוש יאמר לו, וכל מה שעודנו רחוק מתכליתו, ולא נקשר בקשר התיקון שהיתה אליו הכונה התכליתית, הרי הוא חול. וזהו פירוש הכתוב "והי' הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלם". אמר שכל מי שישלים הכונה התכליתית שכיונה החכמה העליונה ביצירתו, שהוא הוא הקדוש, הוא במה שישאר בזמן ההוא המאושר בציון ובירושלים, שהנותר בהם ודאי כבר בא אל תכלית כונת יצירתו. כי "כל הכתוב לחיים" הנצחיים, מפני שהגיע אל תכלית שלמותו "בירושלם", א"כ ודאי "קדוש יאמר לו", שזוהי תכלית הקדושה לבא אל מקום מדרגות הכונה הטובה שכיון השי"ת ביצירתו. וכן אמר הכתוב: "ויגבה ד' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה". פי' שהצבאות המה כל הברואים כולם, והנה לא הכל הפיקו תכליתם האמיתית, כי השי"ת הכין שיהי' מרכז ההבאה אל התכלית תלוי בבחירה של האדם. א"כ כמו שרבים מבני האדם בחרו בתהו לא דרך ולא הקריבו נפשם אל שלמות תכלית האושר שהשי"ת כוון להם למטרה, כמ"כ לעומת זה חלקי הבריאה שלעומתם הרחיקו מהמטרה, וכ"ז שלא באו אל התכלית הרי אין זה כבודו של השי"ת שיקרא שמו עליהם. ע"כ במשפט יום הדין הגדול תודע גבהותו של השי"ת כביכול, שכ"ד שלא בא אל רוממות התכלית שהיא השלמות הנשגבה מאד, אין ראוי שיקרא עליו שמו של הקב"ה להיות נשאר בקיום תמידי. ע"כ נגד חלקי הבריאה שלא באו לתכליתם אמר "ויגבה ד' צבאות במשפט", שיראו הכל גבהותו וכבוד רוממותו, שאין כבודו להיות נטפל בדברים שאין להם תכלית נשגבה. ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו", פי' לתכלית נשגבה כ"כ שהוא כבוד לו ית' על מה שבראם, וזה יוצץ כשיבא הזמן שתתגלה תכלית כונתו ית' בבריאה בכלל ובפרט. "והאל הקדוש", שהוא ית' מצד קדושתו, כל מה שכיון לתכלית, הכל הוא מקודש ומאד נשגב, "נקדש בצדקה", שיראו הכל הצדקה הרבה שעשה בבריאת הברואים. שכ"ז שלא באה תכליתם לידי גמר אין הצדקה ניכרת, שאין עוצם ועומק הטובה המכוונת בבריאה ניכר וגלוי לכל, אבל כשתתגלה התכלית האמיתית שהיא ענין הקדושה, יראו שנקדש בצדקה שעשה עם עולמו.