מדבר שור · פרק ל״ו, ח׳

ונוכל לקונן ע"ז הקינה דירמי': "אוי לי על שברי נחלה מכתי, ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו. אהלי שודד וכל מיתרי ניתקו, בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי". שיש לדקדק באלו הפסוקים מ"ש "ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו" ע"מ יוסב, ובמה נתחדש לו שהחלי שמתחילה חשב שישאנו עכשיו אין לשאת אותו. אמנם יובן כי נמשל כלל ישראל לאוהל כמש"כ: "אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח וכל חבליו בל ינתקו", והאוהל הוא מחובר מכמה יריעות שע"י הקרסים והמתרים שמקשרים אחד אל אחד נעשה אוהל אחד. והנה הכתוב אומר: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלם כאהלי קדר כיריעות שלמה". וי"ל ע"פ דרכנו, שע"י ההתאחדות של כלל ישראל במדת השלו', הקב"ה מקבל לרצון אפי' החוטאים כיון שהם מתאחדים עם הכלל כולו, ע"כ אומר הכלל שיש בה שחרות ונאות, כמו אוהל שמחובר בחתיכות יריעות לקוחות מאהלי קדר השחורות וחתיכות מאהלי שלמה היקרות, אבל ע"י כולן יחד נבנה אוהל שלם, וע"י שהאוהל נשלם עולה לרצון אפי' מקצת היריעות שהן כאהלי קדר. והנה ודאי מה שיש בדור רשעים וחוטאים הוא חלי גדול בכלל ישראל, אלא שמ"מ אנחנו מתנחמים ע"י מה שהם דבקים לכלל ישראל, וע"י כן הם ג"כ נכנסים בכלל אוהל יוסף. אלא שצריך זהירות בענין האוהל בב' דברים, האחד שתהיינה עכ"פ יריעותיו מחוברות בחזקה זל"ז שלא תפרדנה היריעות לכל עבר, וב' שיהי' מצבו חזק שלא יהרס בכללו ממצבו ע"י הרוח הנושב. ה"נ צריך לאגד את כל הכלל יחד, ושלא להרחיק את החוטאים כדי שעכ"פ יהיו מתחזקים באהבת כלל ישראל, אבל צריך שמירה שע"י רוח ההפקרות ח"ו לא ינודו כלל היריעות והאוהל כולו יצען. והנה כשיש אדם גדול ונשוא פנים מאד, אז כשהוא מקרב אפי' את החוטאים והם נדבקים בכלל ישראל, יש בזה תועלת גדולה שעכ"פ אינם נפרדים מן הכלל, ומ"מ אימתו מוטלת עליהם שלא יוכלו לבעוט ח"ו להרוס העיקר ולפרוץ גדרות תוה"ק. אבל כשאין נשוא פנים כזה אז הרעה רבה מצדי צדדים, כי הכח המחבר את הבנים הרחוקים נאבד מאתנו, ועי"כ ד' יודע עד כמה יתרחקו עוד יותר עד שלא יהיו כלל נחשבים ח"ו לבני ישראל ד' ירחם. א"כ זה החלי של החוטאים שהי' אפשר לשאתו יתגבר ביותר עד שאין לשאנו כלל מרוב צרה. ואיך לקרבם אין עצה מצדי צדדים, כי הכח המחבר בטל. גם אע"פ שנתרחקו, מ"מ הי' אפשר להראות להם פנים מסבירות ושלא להראות להם זעף כ"כ על פריצת גדרות עולם שהם פורצים, שהוא במשל האוהל, שאע"פ שנתרחקו ממקום התורה יש כח לנטות את האוהל שיתפשט מעט ברחוק ועי"כ יכנסו גם המה בתוכו. אבל ד"ז הי' אפשר רק לגדול וגאון נשוא פנים מאד שהיתה מוטלת עליהם אימתו, והי' בטוח עי"ז שלא יהרסו היריעות ע"י הכנסם. אבל בעוה"ר כשאבדנו זה, "אין נוטה עוד אהלי" לשובב יעקב הרחוקים אליו, ואין "מקים יריעותי" שיהי' להן קיימא שלא יפרחו ויהרסו ע"י הרוח הנושב. וכל זה מפני ש"אהלי שודד" לגמרי "וכל מיתרי" הכח המחבר "נתקו", ועי"ז "בני יצאוני", והכל מפני שאבד קברניטא דספינתא של כלל ישראל בעוה"ר, שהי' כחומה נגד פורצי גדר לגמרי.