מדבר שור · פרק ל״ד, ג׳

והנה בבכורות אי': שאלו את ר"א מהו "רפידים" א"ל רפידים כמשמעו, אחרים אומרים רפידים ע"ש שריפו ידיהם מן התורה. ויש להבין איזו חכמה יש כאן הראויה לרבי אליעזר במה שאמר רפידים כמשמעו, ואת מי אין כמו אלה, ועוד אמרו בגמ' ששאלו אותו כשהי' יושב במתיבתא רבא, נראה שיש כאן דבר חכמה הראויה להאמר מפי זקן ויושב בישיבה כר"א ז"ל. אבל ביאור הענין בעניי הוא, שזה דבר ראוי להבין, כי אע"פ שכל השלמות האנושית נתן השי"ת רק תחת הבחירה, כמש"כ בתורה "ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'", מ"מ אין הבחירה חפשית כ"א בנוגע לפרטים של ישראל, אבל בנוגע לכלל ישראל כרת השי"ת כבר ברית עמנו, היינו שאי אפשר כלל שיהי' ח"ו כלל ישראל נבדל ונפרד מקדושת שמו הגדול ב"ה. וע"כ טעמו של דבר הוא, שמעלת ישראל מצד כללם היא המעלה האמיתית שלהם, וזו המעלה היא גדולה כ"כ עד שהיא למעלה מכל בחירה. ועפ"ד נאמר נכון שהדבר המוטל תחת הבחירה בענין מעלת ישראל אינו כ"א השלמות של ישראל שהיא מצד חיצוניות שלהם, שהוא מה שמגיע ג"כ להיות או"ה מושלמות על ידם, בזה החלק שייך בחירה, ואפשר ח"ו לאבד לפי שעה את המעלה הזאת. אבל מעלתן מצד עצמם שע"ז נכרתה ברית, ד"ז תלוי בקדושת הכלל ואינו משתנה. והנה עמלק האויב הרע הזה שזכר איבת זקנו עשו, היתה עברתו על ישראל על אלה שתי המעלות גם יחד. כי מצינו עברת עשו על יעקב היתה על ב' דברים שעשה לו, לקיחת הבכורה, והברכה, כמו שכתוב בתורה "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". הבכורה היא השלמות העליונה שהיא למעלה מכל בחירה, שזכה בזה יעקב אבינו ע"ה וזיכה לבניו אחריו. והברכה נגררת אחרי הבכורה, אבל תלוי' היא בבחירה, ונתברך יעקב כשהקדים מעשים הראוים לזכות לברכה, ותנאי התנה האב המברך "והי' כאשר תריד ופרקת עולו וגו'". וענין הברכה הוא לפי מעלת חיצוניותם של ישראל, שהיא הנראית גם לאו"ה, כי עצם מעלתן של ישראל אינה מושגת כלל לאו"ה עד שיהיו מקבלים עי"ז עבודתם וכבודם. ע"כ נאמר בברכה "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים", הכל מה שמורה על זה החלק מהשלמות החיצונית שתהי' גם לאו"ה הכרה והשגה בו. ע"כ הנה הרדיפה של עמלק ובקשתו לאבד מישראל זה החלק המעולה שהוא מעלתן הפנימית, דבר זה אי אפשר לתלותו בשום ענין בחירה, שעצם זה הענין אינו תלוי בבחירה. ע"כ מצד כונת עמלק הזאת אין לומר על רפידים הוראה זו שרפו ידים מן התורה, שריפוי הידים לא יוכל לפעול שיהיו ידי עשו שולטות כ"א בחלק החיצוני של מעלת ישראל, אבל בקדושתם הכללית שהיא מצד כריתת הברית, שגם זה בקש עמלק לאבד, לדבר זה אין שום ענין בחירי נוגע, ע"כ אמר ר"א בחכמתו רפידים כמשמעו. אבל מצד הכונה השני' של עמלק שקינא ג"כ בישראל מצד ברכת יצחק, ודבר זה הוא לבד קנאת הבכורה, תלוי באמת בבחירה, וכשישראל עולים במעלות הקודש מתגברים בזה החלק וכשהם נופלים ח"ו מקדושתם הם קרובים לאבד זאת המעלה, משום זו התכלית נקרא המקום רפידים ע"ש שרפו ידיהם מן התורה ומשו"ה בא עמלק לבטל מהם הברכה החיצונה. וזהו שר"א המודעי ור' יהושע כ"א ביאר חלק אחד מכונת עמלק הרעה, ושעל שניהם יחד התפלל משה. ר"י מבאר שמצד בקשת האויב לאבד בריתן של ישראל ומעלתן המיוחדת להם, שע"ז נתיחדה התורה ביחוד עליהם, ע"כ ביאר שבניך בא לאבד מתחת כנפיך, פי' במה שהם מיוחדים מכל העמים, והם גוי קדוש ומובדל מכל עם מפני מעלתן העליונה שאין שום אומה ולשון משתתפת עמהם בזה, א"כ "ס"ת שנתת להם מי יקרא בו", כי עיקר הבנת התורה הוא במה שמורה מעלתן של ישראל מצד עצמן. ור"א אומר, שגם מצד הכונה השני' של עמלק התפלל משרע"ה. כי עיקר פיזור ישראל לבין האומות הוא כדחז"ל: "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר: 'וזרעתיה לי בארץ', כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין", והיינו ההשלמה החיצונה להם, ע"כ "אתה עתיד לפזרן" ויורו את כל העולם לדעת את השי"ת. "ס"ת שנתת להם מי יקרא בו", שאפי' כדי להגיע לאו"ה את מדרגת השלמתן האפשרית, הלא רק ישראל המה בעלי התורה הקוראים מעל ספר, ומודיעים לכל העולם כולו מה שהשי"ת דורש מהם כדי שיבאו הכל לתכליתם ושלמותם האחרונה.