'"וידבר אלהי' אל משה ויאמר אליו אני ד'', זה שאמר הכתוב: 'שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי', א"ר פנחס הכהן בר חמא אמר הקב"ה למשה בשביל שקראתי אותך אלהים שנאמר 'ראה נתתיך אלהים לפרעה', אלהיך אני, ולכך נאמר 'וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ד'". והדברים צריכים ביאור מאד, וכי זאת האזהרה היא דרושה לאדון הנביאים ע"ה שהוא העבד הנאמן, ומי כמוהו יודע גדולתו ית', והיותו נחשב לאפס ולאין נגד שלמותו ית'. ולהבין הדברים כראוי, נקדים לבאר כלל פסוקי הפרשה במה שכתוב "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי", מהו "אל שדי", ובמה ההנהגה שנתגלתה אליהם על ידי שם הקדוש הזה מיוחדת ומובדלת מענין מה שנתגלה למשה רבינו ע"ה בשם ד' המיוחד. וכפי הענין נראה שהדברים שבאו אח"כ בפרשה הם ממלאים את הקודמים, במה שאמר "וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". למה דייק שכנען היתה להם ארץ מגוריהם, והוסיף לבאר "אשר גרו בה", וגרות הוא ענין עראי, שנראה שהורה בזה שעדיין לא נשלם מצד האבות ע"ה כל הקשר והיחש אל א"י, כי אף כי היו בה אבל רק דרך עראי. ע"כ מסיים שעכשיו יגמר הדבר להיות א"י מיוחדת להם בדרך קבע, שאמר "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה וגו' ונתתי אותה לכם מורשה", שפי' מורשה הוא ענין קבע, כירושה שאין לה הפסק. ובמדרש תנחומא ע"פ: "ראה נתתיך אלהים לפרעה", '"מי הוא זה מלך הכבוד'ח, מי הוא זה המלך שחילק כבוד ליראיו, 'ד' צבאות וגו'... מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו, והקב"ה הרכיב לאליהו על סוסו, ומהו סוסו של הקב"ה סופה וסערה, שנאמר: 'ד' בסופה ובשערה דרכו וגו'. מלך בשר ודם אין משתמשין בשרביטו, ומשה נשתמש בשרביטו של הקב"ה, שנאמר: 'ויקח משה את מטה האלהים בידו'. מלך בשר ודם אין לובשין עטרה שלו, והקב"ה נתן עטרות למלך המשיח, שנאמר: 'תשית לראשו עטרת'. מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לבשו לבושו של הקב"ה עוז, שנאמר: 'עורי עורי לבשי עז זרוע ד', ונתנו לישראל שנאמר: 'ד' עז לעמו יתן'. מלך בשר ודם אין קוראין בשמו... אבל הקב"ה אמר למשה הרי עשיתי אותך כמותי לפרעה ... שנאמר: 'ראה נתתיך אלהים לפרעה'". והנה הפרטים, סוסו, לבושו, שרביטו, עטרה שלו, שמו, הם ודאי רומזים כ"א על ענינים מיוחדים בענין ההנהגה האלהית המונהגת ע"י צדיקי עם קודש הקרובים אליו ית', אשר עטר אותם בעטרת הוד והדר להיות מושלים בהנהגת העולם.
מדבר שור · פרק ל״ב, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Midbar Shur
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדבר שור, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
