מדבר שור · פרק ל״א, א׳

בעזר צור ישראל, ב"ה. "ויאמר הנני", במדרש רבה: "הנני לכהונה ולמלכות. א"ל הקב"ה במקום עמודו של עולם אתה עומד, אברהם אמר הנני ואתה אומר הנני. בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים, א"ל הקב"ה: 'אל תקרב הלם', כלומר לא יהיו בניך מקריבין שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך, הלום זו מלכות כמה דתימא: 'כי הבאתני עד הלם' ואומר: 'הבא עוד הלם איש', א"ל הקב"ה כבר מתוקן המלכות לדוד. אעפ"כ זכה משה לשתיהן, כהונה ששימש בז' ימי המילואים, מלכות דכתיב: 'ויהי בישרון מלך'". ראוי לשאול, הלא משרע"ה כל עיקר סירובו הי' ג"כ אחר שהי' דבר ד' אליו מפני רוב ענותנותו, וכמו שהעידה התורה עליו "והאיש משה ענו מאד", איך יתכן שקודם דבר ד' אליו יזמין עצמו לגדולות שלא נקרא אליהן, עד שקרא על עצמו שהוא מוכן לכהונה ומלכות ולא עלתה בידו. גם עיקר הענין צריך ביאור, כיון שהיתה זו עצת השי"ת שתהי' הכהונה והמלכות באה בירושה, מה טעם נטלה ממשה אחרי שזכה בה בחייו כמו שאמרו ז"ל ש"זכה משה לשתיהן". והלא כלל גדול אמרו חז"ל: כשהקב"ה פוסק גדולה לאדם פוסק לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ולמה נשתנתה הגדולה הגדולה שבגדולות מגדולות ישראל שלא תהי' מורשה לבניו אחריו.