מדבר שור · פרק כ״ו, ז׳

והנה ממה שלא הי' צריך אבינו הזקן ע"ה מיתה מצד נפשו, ממילא לא אבדה הנפש קישורה אל הגוף הקדוש כלל, זולת שאינה צריכה להשתמש בכליו. ע"כ אמרו בסוטה דאחיך כי חזה נקם וכד' תו' דהכאד, מפני שהנפש שלמה בכל כוחות החיוניות שלה והוקש בזה לזרעו. ע"כ לא מצינו בתורה כלל ענין הספד עליו ע"ה מצד בניו, רק המצרים הספידוהו ובכנען אמרו: "אבל כבד זה למצרים". כי רק מצדם שעסק קצת להטיב להם במה שכלה הרעב לרגלו ובירך את פרעה, שאלה הדברים שהם הצלחת האומות המצירות לישראל הוא נגד התכלית המכוונת, ע"כ רק מצד זה החלק מת ובטל קישור נפשו מענין זה, ע"כ הם הי' להם להספיד. אבל בניו מידיעתם כי חי הוא עמהם, ולא נסתלק מעניניהם כלל, לא מצינו להם הספד עליו. ובזה י"ל מה שהקשה בזוה"ק שהרי אמרי' על המתים בחו"ל ועולים ונקברים בא"י "ותבאו ותטמאו את ארצי", ולמה הי' כן באבינו יעקב ע"ה. ולפי דברינו י"ל שעיקר הטומאה מה שמוציא נפשו ברשו אחרא, הוא מפני שצריכים להמחק מהנפש ציורי העוה"ז וממילא מתחדשים בה ציורים חדשים, א"כ כיון שחו"ל אינו כדאי לחכמה יתירא כי רק "אוירא דא"י מחכים", א"כ הרושם החדש שעל הנפש אינו בטהרה ע"כ הוא מטמא את הארץ אח"כ. מה שא"כ יעקב אבינו ע"ה שלא מת, ולא היתה נפשו צריכה כלל לקבל ציורים חדשים, כי כל ציורי נפשו בדבקותו בכל פעולותיו, הכל היו קודש קדשים מיועדים ומיוחדים אל עילוי התכלית העליונה הנשגבה הנרצית, לגבי' אין חילוק כלל בין מקום למקום, רק שצריך להיות שורה באויר הקדוש כראוי לו אבל לא שיפגום נפשו מצד כח ציורי חו"ל. וי"ל שכל השבטים מעין זה היו, אלא שלא היו כ"כ בשלימות כמו אצל יעקב, ע"כ עצמותיהם העלו, שדוגמת הנפש בנפש עצמות הנפש, ולא הסתעפות רעיונותיה. ואצל יעקב אבינו ע"ה גם בשרו שלעומת זה בנפש הכח המעשי החיצוני, ג"כ כולו קדוש ודבק בקדושה העליונה, כענין הכתוב: "קדש ישראל לד'" וי"ל דהיינו ישראל סבא.