מדבר שור · פרק כ״ו, ו׳

והנה האבות אברהם ויצחק היו מוכרחים להכין כמ"כ את האמצעיים הצריכים להבטל בהגיע התכלית כיון שלא היתה התכלית אפשרית באופן אחר, ע"כ היו הם סיבות לאו"ה ישמעאל ועשו אע"פ שהם מצירים אל התכלית מ"מ דרושים הם אל השלמת התכלית. אמרו לו: "שמע ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד וכו ,"'אין סיבת היותינו בלתי ראוים אל התכלית כעת מפני היותינו מנגדים ח"ו אל התכלית, עד שנחשב חלילה כאמצעיים הצריכים להבטל בהגיע זמן התכלית, כי אין בלבנו אלא אחד, ע"כ דומה לציקי קדירה. וע"ז אמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שמורה על האמצעיים הברוכים. אמנם האבות אברהם ויצחק שהוצרכו להקים את האמצעיים הצריכים להתבטל בהגיע זמן התכלית, הנה מצד עצמם הוא דבר של פחיתות, וכל הרושם שעושים אמצעיים כאלו בנפש נח הוא לנפש שתמחה אותם הציורים ממנה מפני שהם מנגדים אל תכליתה. והנה עפ"ז אצל האבות אברהם ויצחק הוצרך לכתב מיתה עם הגויעה, שהקישור הנפשי עם האהבות והעסקים שהיו מסבבים להקמת האומות הממציעות התכלית, טובה להם שימחו מהם, ולא נשארו בהם כ"א רושם הענינים של האמצעים שאינם מנגדים אל התכלית בהמצאו. וענין מיתת משרע"ה מפורש כמה פעמים בס' הזוהר שהי' בשביל שקירב את הע"ר. הנה הע"ר היו ג"כ אמצעיים לצורך השלמת התכלית, אבל ע"כ אמצעיים הצריכים להבטל כדכתיב: "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך". והנה הוא כבר יצא מחטא הקדום, ע"כ לא הי' גופו ראוי למיתה כלל, ע"כ לא נאמר בו גויעה, כי הכתוב מעיד: "לא כהתה עינו ולא נס ליחוה". רק מצד זה הקישור של אלה האמצעיים הצריכים להבטל, הי' קישור זה מעיק להשלמת אור הנפש הקדושה ברוממות תכליתה, ע"כ נאמר בו מיתה, שהיא מורה על ביטול איזה קישורים של הנפש וציוריה, שזהו פעל המיתה. והנה האבות, כיון ששמם אבות, ודאי כל עניניהם ועיקר מהותם הי' רק מה שנוגע אל השלמת התכלית של כלל האומה, מיהו הי' צריך אל זה עכ"פ מציאותם הפרטית בתורת אמצעי אל הכללי התכליתי. והנה האבות אברהם ויצחק מחויבת בחקם המיתה גם בתור ענינם הכללי, שהרי היו מתעסקים מצד התכלית הכללית באמצעיים כאלה שההכרח להם להתבטל. משא"כ יעקב אבינו ע"ה שמטתו היתה שלמה, לא עסק בשום ענין אמצעי הבטל בענינו, כי כל עניניו נצחיים קיימים לעד לעולם דבקים בעצם התכלית המכוונת של הבורא ית' בעולמו. ע"כ אמר הכתוב: "אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם", יחשם מצד העדר הכלי' וענין הנצחיות אל יעקב, שבו חקוק הדבר ביותר. ואם נכנס עכ"פ בגדר המיתה, הי' רק מצד עניניו הפרטים שמצד שפלות העוה"ז אפשר להמצא בהם איזה ענין שמעיק לתכלית הנפש, אמנם לא זהו עיקר נפשו. ע"כ במקום שהוזכר ענינו העיקרי מסילוקו מצד ערכו העצמי שהוא מצד היותו אב לכנסי' הישראלית, לא הוזכרה בו מיתה ולא מת באמת, כי אין דבר מכל קישור נפשו בעסקיו הגשמיים שהי' צריך להתבטל, שזהו ענין המיתה. ומזה הענין תצא לנו קדושת המעשים הגשמיים כשהם נעשים על טהרת הקודש, שהם הם השלמות מצד עצמה. ע"כ כאשר יתבי השלמים האלהיים הללו בסעודתא, כמהה נפשו לאור התורה, ודאב לבבו על אותה שעה שהוא עסוק באמצעי חמרי. א"ל: "אין מסיחין בסעודה", והנה הטעם משום סכנה, אך על מה עשה ד' ככה שתהי' כ"כ מנגדת שלמות הגוף לשלמות הנפש, ומה תקנה הנפש אחרי אשר בעת האוכל עצמו דבר ד' יקר עליו. אמר לו שמצינו אמצעיים גדולי ערך שהם בעצמם אין להכלם מהם כשהם נעשים באופן שהם עולים עם מעלת התכלית, ע"כ אין לגרוע חק הגוף כי גם הוא יגדל ויעלה במעלות הקודש. והי' זה ג"כ הוראה ממה שיסד השי"ת שאין להשיח בסעודה ולפי קביעת כונניות של האדם יש עליו חשש סכנה, להורות שיוכל להשתלם ג"כ באמצעי ההוא של האכילה בהיותו במעלת הקדושה מבלי שיצטרך לדוחקו, כי זאת היא נחלת ישראל אשר משולחן גבוה קא זכו. ע"כ יעקב אבינו שהי' ענינו להוציא רק האומה הישראלית לעולם לא מת, אע"פ שגוע, כי לא הי' צריך שום קישור ממה שהיתה נפשו קשורה לעניני העוה"ז לתכלית הוצאת עם ד' בעולם להנתק, כי כולם קודש ואינם מעיקים אל התכלית כ"א עוד עוזרים לה. "א"ל וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וכו ,"'א"כ י"ל שגויעת הגוף מורה על ענין הנפש ככל אדם. "א"ל מקרא אני דורש" שממש לא מת רק גוע, ממש"כ: "אל תירא עבדי יעקב ... כי הנני מושיעך מרחוק", הכונה ישועה תהי' לך גם מדברים הרחוקים ככל עניני עוה"ז שעמלת בהם. רק עכשיו עוד לא נגמרו תכליותיו מפני שתכלית ישראל לא נגמרה, אמר: "ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים", שתהי' ישועתם באורח חיים, וחיים שלהם של עוה"ז יראו מהם פרי ברכה נצחית.