מדבר שור · פרק כ״ד, ה׳

והנה מטעם זה היתה סיבה מאת ד' שכל זמן שהיו ישראל צריכים להתגדל, אבל לא בשלימות כ"א ישועה זמנית הבאה לצורך שכלול השלמות הגמורה העתידה, הי' זה דוקא ע"י סיבת חלומות. כמו יוסף, שעם כל גדולתו לא היתה גדולה גמורה, שהרי פרעה הרשע הי' המלך והכסא שלו, כמש"כ: "רק הכסא אגדל ממך", והי' צריך רשות פרעה על העגלות וכיו"ב. וכמ"כ גדולת דניאל בגלות היתה ג"כ ע"י חלומותיו של נבוכדנאצר. כי ענין ישראל לעולם יש בהם סגולה צפונה שתצא מן הכח אל הפועל לעת קץ, והסגולה היא הנותנת להם להיות עליון על גויי הארץ לשם ולתפארת ולתהילה, וכמש"כ: "והייתם לי סגולה מכל העמים". וכל זמן שהם בשפלות, עדיין לא יצאה הסגולה מן הכח אל הפועל, רק היא מסבבת סיבובים איך תצא לפועל. והוא דומה ממש לטבע החלומות, שהסגולה שבנפש מתאמצת לצאת מן הכח אל הפועל ובזה היא מסבבת החלומות. ע"כ אמר הכתוב: "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו וגו' אז יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות וגו' הגדיל ד' לעשות עמנו היינו שמחים". שיש להעיר מהו ענין "כחלמים", גם מה שכתוב "היינו שמחים" לשון עבר. אמנם יתבאר כי חז"ל אמרו שאחת מהשאלות ששואלין לאדם ביום הדין היא: "צפית לישועה", גם חז"ל הגדילו מאד החיוב להתפלל על שיבת ציון. ולכאורה הדבר צריך ביאור, איך יהי' החיוב כ"כ על דבר כזה שתלוי בפעולות כלל ישראל או עכ"פ בזמן הקצוב כענין "קץ שם לחושך". אמנם משפט היחיד והרבים אחד הוא. וכמו שבכל נפש של כל יחיד שם השי"ת שתהי' בנפש סגולה שמתהוית ע"י דרכיו ומעשיו, ואותה הסגולה פועלת על הוצאת הדברים מן הכח אל הפועל, ובהתחזקות הסגולה הפעולות נכונות לצאת אל הפועל ובהתרפות הסגולה הדבר מתרפה ואין הפעולות עומדות הכן להתפעל. וציור הדבר מחזיק הסגולה, כענין מ"ש חז"ל על ההוא גברא דמפחד: "יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשי' דכתיב: "כי פחד פחדתי ויאתיני וגו'", וכמו כן הוא לטובה. ע"כ גדול ערך דיבור בין לטוב בין להפכיו, ובין ברכת הדיוט בין קללתו אמרו חז"ל שלא תהא קלה בעינינו, כי כשהסגולה עומדת בנפש מוכנת לפעול צריכה מעורר ומוציא מן הכח אל הפועל. וכן שם השי"ת ג"כ בכלל ישראל, שבנפשם שם סגולה אל כל הגדולה שהם מוכנים לה לסוף הימים, וסוף כל הדברים הסגולה מוכרחת לצאת מן הכח אל הפועל. אבל הזכרתה והייחול אלי' מחזקתה, א"כ היא נכונה יותר אל פעולתה עי"ז. ע"כ הצפי' לישועה וההזכרה יש לה תועלת גדולה בקירוב הישועה, ע"כ נקראו העומדים לבקש ולצפות לישועה בשם המזכירים את ד', וכמש"כ: "המזכירים את ד' אל דמי לכם, ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ". א"כ ג"כ מה שאנחנו מזכירין את ישועת ד' ית' לעמו ומתנחמים בהיעודים העתידים, האמונה עצמה ג"כ הכין השי"ת שתהי' המסייעת להוציא מן הכח אל הפועל הצפון בזה בסגולת ישראל. ע"כ אמר "בשוב ד' את שיבת ציון" אנו סבבנו בעז"ה את הגדולה ע"י האמונה בשמו ית' שיקיים הבטחתו. "אז ימלא שחוק פינו וגו ,"'ש"היינו כחלמים" שהחולם מוציא את הסגולה שבנפשו שמוכנת לפעול במעשים הנוגעים לו, ומתחזקת יותר ע"י הפתרון והרושם שבנפש, כמ"כ אנחנו אסירי התקוה הננו כחולמים ש"אז ימלא שחוק וגו ."'והנה עתה רק אנחנו החולמים וחוץ לגבול ישראל א"ז נודע כלל, כמו החולם, שכל עניניו לא ירגיש העומד אצלו כ"א הוא בעצמו. אבל "אז יאמרו בגוים הגדיל ד' וגו "'שיתפשט הדבר מכח אל הפועל. אבל אנו, יודעים אנו ש"הגדיל ד' לעשות עמנו" כבר, ששם בנפשנו הסגולה אל כל הגדולה, ע"כ "היינו שמחים" כל זמן שהיינו נזכרים בהבטחותיו הגדולות יתברך שמו, כמשל חז"ל באשה שהתנחמה בכל עת קריאת כתובתה המרובה. והנה נס חנוכה הי' ג"כ דומה לזה, שישראל לא היו אז במעלה העליונה כי כל ימי הבית השני היו נכנעים והי' רק פקידה בעלמא כדחז"ל, ע"כ הי' רמז פך השמן ונסו, שלא היה בו כ"א להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, כי המעשים פועלים להוציא מן הכח אל הפועל הצפון בנפש. וגם מטעם זה דומה מצוה לנר, "כי נר מצוה" וכמ"כ "נר לרגלי דברך", כי הוא מוציא ע"י הפעולה את הסגולה הטובה שבנפש מן הכח אל הפועל. ודומה לנר שהדברים הבלתי נראים מתראים על ידו. ודומה לנר שכמו שהנר צריך דבר גשמי לשכלול שמו עליו, כמ"כ צריכה הסגולה מעשים דוקא, שע"י היא יוצאת מן הכח אל הפועל. וע"כ התורה דומה לעצם האור, כי התורה היא רוחנית והיא פועלת בסגולתה להוציא כל סגולה חמודה שבנפש אל הפועל בלא תערובות מעשה גשמי, ע"כ היא דומה לעצם האור שאין בו גשם עב בעצמו. ועפ"ז נמשלו יפה המצות ומע"ט לשמן, כדחז"ל ע"פ: "ושמן על ראשך אל יחסר" אלו מצות ומע"ט, שהמצות ומע"ט הם מוציאין אל הפועל את הסגולה הצפונה בנפש שתאיר אורה, א"כ כל מה שמתרבה השמן כה תוסיף להאיר אורה, והסגולה הנפשית יוצאת אל הפועל ע"י כוחות הגוף שהם לה כפתילה. והנה בענין המצות כבר אמרו חז"ל עפ"מ דכתיב: "כי גדול עד שמים חסדך" וכתיב: "כי גדול מעל שמים חסדך", "כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה". נמצא כי ההצלחה האמתית לא תוכל להמציא כ"א עשיית המצות לשמה, ועשיית המצות שלא לשמה אינה פועלת כ"א על דברים מדומים בעוה"ז. א"כ להוציא אל הפועל גדולת ישראל שהיא אמתת ההצלחה שמעל לשמים, ודאי צריך עשיית המצות לשמה. והנה ע"ד זה דוה לבנו כי ע"י חשכת הגלות וכובד היצה"ר המצות הנעשות לשמה מעטות הנה, כי בכל הפעולות מתערבות פניות חומריות המטמאות את שמן הקודש שהם המע"ט. ועפ"ז לא יהיו ראוים להדליק בפנים בקודש דהיינו בטרקלין שהוא העוה"ב, וכמ"כ אינם ראוים לסבב גאולתנו שהיא גדולה במעלתה כענין עוה"ב. אך חסד ד' לעולם על עמו ויראיו. וכבר ביארנו במק"א עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין בענין טעם הכפי' למצות שפנימיות הרצון של ישראל נוטה מאד לטוב, א"כ יש בעומק הנפש נטי' לעשות רצון השי"ת באמת וכל המצות לשמה. וזו הנטי' היא הגורמת שישראל עומדים בנסיון ומוסרים עצמם לקדש שמו ית', שכל פניות זרות לא יוכלו לגרום מסירת נפש. ע"כ אע"פ שרק מעט היא יוצאת מן הכח אל הפועל, מ"מ ע"י זכות אבות שהיו מקדשי שם ד' מתעוררת הקדושה לפעול, שהפעולות הנעשות במצות ד' יחשבו על שם עיקר הנטי' שבעומק הלב ולא ע"פ הגלוי שנראות בו פניות. וזהו שנרמז בזה הנס, שהפך האחד של שמן משחת קודש שלא נטמא ועומד בקדושתו, אע"פ של"ה בו להדליק שמונה ימים, האיר אורו בנס עד שנמצא שמן חדש של קודש. והוא רמז לדורות שעד העת שיאיר אור ד' על ישראל בגאולה שלמה, תוסיף תת כח הסגולה הצפונה בנפש שלא כפי טבע המעשים, כ"א גם מעשים המועטים יקבל השי"ת ברצון לסבב ההשלמה האמתית לגאולת ישראל, מפני שבפנימיות נפשם הם נעשים בלב נאמן אל שמו ית', כענין "מרחוק ד' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך וגו'".