מדבר שור · פרק כ״ב, ה׳

וחז"ל אמרו במד"ר: "ויותר יעקב לבדו" "מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ד' לבדו' אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו"'. וביאורן של דברים כי לעתיד לבא כשיתבסם העולם ויצרי לב האדם הזונים אחרי הבלי המדות הרעות כליל יחלוף, א"כ כל המטרות השכליות שהציבו בנ"א להם בהשקפת השכל המעורב עם כוחות החומר ותאוותיו תתבטלנה כליל, ויכירו הכל שאינן מובילות כלל אל תכלית השלמות. רק התכלית שתשאר היא התכלית השכלית האמיתית שאינה מעורבת כלל בשום נטיה חמרית ותאוה המעורת את עין השכל והיושר, וזהו רצון השי"ת האמיתי. ע"כ "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא", רק רצונו ית' שתכליתו היא ההכרה האמתית ואינה מעורבת בשום נטי' של תאוה והבלי דמיון, אותו יעריצו ויקדישו. כך יעקב שנושא זו התכלית בעד כל העולם ומשתדל להתקרב אליה, "ויותר יעקב לבדו", לבדו ישאר באחרית הימים עובד השי"ת ומצפה לאורו שיתגלה עליו, אחרי אשר כל העמים יבטחו איש בחכמת מעשי ידיו והמצאותיו, ומטרות שהמציא בשכלו, המעורב עם כל נטיות ודמיונות חמריים, שאינם כלל לפי תכלית הרצון העליון, שהיא ההשלמה האנושית האמתית. והנה על מה שנשאר לבדו עם לבדד, נתאבק עמו שרו של עשו, ועשו אח"כ נתאבק הרבה עם יעקב במשך הדורות ע"ז, ורצה שימשך גם יעקב אחרי נטיתו להתאחד מיד עם כל האומות. "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו". כף הירך אינה בעצם מבנין הגוף העקרי, אבל היא שימוש עקרי להגעת הגוף לתכליתו. והנה מצב עם ישראל ומלכותם, אם היתה ח"ו תכלית ההתאחדות שלא בשביל החזקת קדושת התורה וברכת אברהם עליהם, היה ביטול המלכות פגיעה ח"ו בעצם החיות. אבל כיון שאין תכלית ההתאחדות של עם ישראל ע"י תורת ד' שמירת הנכסים הכללים כלל, ולא תכלית התפרדותם מאוה"ע כדי להעמיד ברשות עצמם רכושם וממשלתם, כ"א אל התכלית האמיתית ששם שורש התורה עיניהם נשואות, ע"כ אפי' בביטול הממלכה אינו כ"א נוגע בכף יריכו ולא בגופו כלל. אמנם הוא חשב כי מקום העמידה שהם נכסיו של אדם וממונו שמעמידו על רגליו, בזה תתבטל כל המציאות בביטולו ח"ו, ע"כ כאשר ראה שחיותו של יעקב אינה נוגעת כלל אל ארץ ונכסים וממון, ראה שאי אפשר לבטל תעודת יעקב כלל. ויעקב עצמו אין צריך כלל כשיגיע זמן תעודתו להיות אוחז בעקב עשו כדי למנעו מלדרוך עליו, כי בעצמו הוא דורך על במתי עב ואי אפשר כלל להגיע אליו לספחו בשטף כל העמים. ועשו יתרצה שיניחנו לעמוד עכ"פ בדרכו, אבל יעקב אמר: "לא אשלחך כ"א ברכתני", כי להשלמת העמים נחוצה הכרת קדושת ישראל אפי' בגלות. ע"כ אמר לו: "לא יעקב יאמר עוד שמך כ"א ישראל", אע"פ שאי אפשר עדיין לאמר ששמך נקרא ישראל, כי עדיין אין שררותו של יעקב ניכרת גלוי לכל, ונראה שעדיין צריך להתחזק הרבה לאחוז בעקב עשו שלא ירמסנו ח"ו ברגל גאותו, אבל כל רואה יכיר שלגבוה מזאת הנך עומד למעלת שם ישראל. "כי שרית עם אלהים" אשר בכח מלאכי שלהם והשכלתם חשבו לדחות פעמיך מדרך התורה הקדושה, ו"אנשים" שבכח אנושי רצו להכריחך על העברתך מדרך השי"ת אשר הציב לפניך. כמש"כ הרמב"ם באיגרת תימן שלו ע"פ: "כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי", ששני מיני התנגדות עמדו מאוה"ע על ישראל, ההתנגדות האחת להכריחם בחוזק יד להעבירם על דת בזרע ע"י שמדות ועינויים, והב' להתוכח ולהדיחם בטענות ופתויים, ועל שניהם אמר הנביא ע"ה כי "כלי יוצר" להכריחך באונס, "עליך לא יצלח", ועל המפתים יתן ד' בך דעה להשכיל שקר תרמיתם, "וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי". וזוהי היכולת שיכול יעקב, "אלהים" מענין הלשון שהוא כח שכליות של עשו, ו"אנשים" כח הזרע של עשו. ע"כ הביט מראש שיקרא שמו ישראל, אבל לא נקבע זה השם ע"י הכרת האומות כלל, כ"א כשיתגלה אור ד' על יעקב אז אמר לו שלא יקרא שמו יעקב כ"א ישראל יהי' שמו. וא"צ עוד כלל לאחוז עקבו של עשו כי אפס המץ ולא יוסיף לערוץ, אדרבא יחפוץ להנות מאורו, כדכתיב: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו וגו'". והנה אף שלא יהי' צריך חוזק לעצור עקבו של עשו, עכ"ז הלא דרכו שמאז לשמור תום ויושר שלא להתגאל בתאוות החומריות ישמור. א"כ שם יעקב לא יהי' זז ממקומו כלל, כ"א לא יהי' עיקר כ"כ, כי עיקר פעולתו תהי' ע"ד השררה וממנו יעצר עקבו של עשו, ע"כ חזר השי"ת ואמר לו: "יעקב יעקב", ומכ"ש שהמצות הן עיקר מחזיקי העקב ואותן ישמרו גם לימות המשיח בב"א.