מדבר שור · פרק י״א, א׳

בראשית ברא אלהים", במ"ר: '"ואהי' אצלו אמון כו" ד"א אמון אומן, אמרה תורה אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה, בי נסתכל הקב"ה וברא העולם". לבאר אופן ההשתכלות שלו יתברך בתורה לצורך בריאת העולם, ויחס כלי אומנות אל התורה, יבואר עפ"ד הרמב"ם במו"נ, שכתב שהצורה של הבנין אין הפועל אותה החומר של הבנאי, כי כלל גדול הוא שלא יעשה החומר שום צורה, אלא העושה את הצורה, היא הצורה השכלית שבשכל האומן, עכ"פ למדנו מזה שפעולת הצורה אינה מתייחסת כ"א לצורה שכלית. אמנם בלימוד הדבר מה היא אמתת שם צורה יש בה גדרים מחולקים, שצורת הבית הנראית לעין לא תקרא שם צורה עלי' כ"א ע"ד מקרה והשאלה, אבל אמתת שם צורה היא הדבר הנותן קיום אל העצם, כמו כח החיים בחי, וכח הצמיחה בצומח, וכח הדיבור והשכל במדבר המשכיל, וכח המחבר היסודות בדומם, זהו עצם שם צורה. וזאת הצורה שהיא עיקר קיום הדברים שתנשא בהם, כשהיא מתחזקת יתחזקו על ידה הדברים שהיא נשואה בהם ותתחזק מציאותם, וברפיונה יהיו גם הם רפויים. הצורה הזאת היא באמת הכח המוציא את הנושא מן הכח אל הפועל, כי צורת הצומח מוציאה את הצמח וכח החיים את החי, להביאו אל מדרגתו במציאות. והנה קבלו חז"ל שכל המציאות כולה מראשיתה ועד אחריתה ברא לה השי"ת צורה גדולה שכלית כוללת אשר על ידה תתקיים המציאות, ועל ידה תצא ג"כ מן הכח אל הפועל, ומהאין אל היש. אבל לא נחשוב שהצורה בעצמה הוציאה את נושאה אל המציאות, שזה ירחק קשר המציאות מאת הבורא ית', הוסיפו חז"ל להודיע לנו אמתת ענין הצורה. כי השי"ת ברא את הצורה הכללית, וזאת הצורה היא כוללת את כל המציאות כולה, אבל אין זה מוכרח שתתחבר לנושא ותוציא מה שצפון בה מן הכח אל הפועל, כ"א ע"י רצון פרטי ושפע הבא על צורה זו מהשגחתו ית' שתוכל להשפיע שפע, שיוצא מכחה דבר שיהי' לה לנושא.