ואחר כוס ד' אסור לו לאכול ולשתות, כדי שישאר טעם המצה בפיו. דכמו שאכילה מפיק טעמא מפיו, כך השתיה גם כן. ולא יקשה לך דבלאו הכי איכא ב' כוסות לאחר האכילה, שאני התם דמצוה הם. וכן כוס חמישי בודאי יש בו מצוה, וכיון דהוי מצוה, שפיר. אבל שאר שתיה אסור, דהכל מפיק טעם המצה, חוץ מן המים, שהמים אין בהם טעם כלל, וכיון שאין בהם טעם אינו מוציא טעם מצה, ומותר. וכך פסק רב אלפס (פסחים כז. בדפי הרי"ף) שאסור לשתות יין. ואין לומר דוקא אכילה משכח הטעם, ולא שתיה, דודאי אין חילוק, דאם המשקה בר טעם הוא בודאי מבטל טעם המצה, שכל טעם מבטל טעם. וכך הוא המנהג, וכך ראוי.
גבורות השם · פרק ס״ה, כ״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.