ועדיין יש להשיב, דהלל לא בעי אכילת שלשתן ביחד רק בזמן דאיכא פסח, אבל השתא "זכר למקדש" עבדינן, וכיון דלא הוי רק זכר למקדש, לא בעי ברכה כלל. וכך מוכח* בערבי פסחים (פסחים קטו.), דקאמר "והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, מברך אמצה ואכיל לה*, ומברך אמרור ואכיל ליה, והדר כריך* מצה ומרור ואכיל בלא ברכה, זכר למקדש". ומשמע דמותר להפסיק, ואינו מברך על הכריכה, דאינה רק לזכר. דאי איירי בדלא הפסיק, פשיטא דלא יברך. אלא על כרחך דהכי קאמר, שלא יברך כלל, שאינה אלא לזכר בעלמא. ואין לומר דמיירי בדיעבד, דהא עיקר מצוה אתא לאשמועינן, ולא איירי בדיעבד, רק לכתחלה, אלא כמו שאמרנו.
גבורות השם · פרק ס״ג, י״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.