ויברך "המוציא לחם מן הארץ", ואחר כך "על אכילת מצה", ויאכל המצה בהסבה. והרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ח) פסק שיש לאכול המצה בחרוסת, וכן פסק רב עמרם. והשיבו עליו, דאין החרוסת מצוה רק עם המרור. וכן מוכח מן הגמרא, דהא לתנא קמא דחרוסת לאו מצוה (פסחים קיד.), ומטבל בחרוסת משום קפא (פסחים קטז.), דהיינו שרף החזרת (רש"י ורשב"ם שם), בודאי לא היה מטבל המצה, רק החזרת בלבד. הכי נמי למאן דאמר חרוסת מצוה (פסחים קיד.), לא מטבל רק החזרת, ולא המצה, דאם לא כן, מה צריך לאפלוגי, נראה אם תקנו לטבל המצה; אם כן, לאו משום קפא. ודוחק לומר דבהא גופיה פליגי, אי יחייב לטבל המצה, דאם כן ליפלגו* בהא. ועוד, דלא שייך חרוסת במצה, כי המצה זכר לחירות, והחרוסת זכר לטיט (פסחים קטז.), והאיך יתחברו ביחד. ולפיכך אין טיבול בחרוסת אל המצה.
גבורות השם · פרק ס״ג, י״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.