גבורות השם · פרק ס״ב, ח׳

ואחר שאמר שהוא יתברך "מגביהי לשבת" ו"משפילי לראות בשמים ובארץ" לסדר מציאות שלהם, הן שהגבוהים הם ברשותו, הן שאינו עוזב את השפלים, על זה אמר כי הוא* יתברך מסדר מציאות שלהם על ידי חלוקי הנהגות, שהם על ידי חסד ודין ורחמים, ובהם מנהיג עולמו על ידי שלשה דברים אלו. ולפיכך אמר (תהלים קיג, ז) "מקימי מעפר דל", שהקב"ה מקים מעפר דל, וזהו במשפט, כי למה יהיה הדל כל כך שפל עד הארץ, ולפיכך כאשר מקים אותו, הוא במשפט ובמדת הדין. אבל דבר זה מה שהוא (שם פסוקים ז-ח) "מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו" הוא על צד החסד, כי מצד הדין די לו שאינו אביון, והוא כמו שאר בני אדם, אבל מה שהוא מושיב אותו בין נדיבים זהו חסד גמור. ולפיכך המשך היו"ד מורה זה שיש חילוק ביניהם; זה מצד הדין, וזה מצד החסד, כמו שהתבאר למעלה. אמנם נגד השלישי*, שהוא הרחמים, אמר (תהלים קיג, ט) "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה", וזה אינו חסד ואינו דין; כי אינו חסד, שהרי כל אשה נבראת להיות לה בנים בטבע. ואינו דין, כי הדין כמו "מקימי מעפר דל", שהגיע אליו שפלות עד שהוא פחות ושפל משאר בני אדם, וראוי להושיע אותו בדין. אבל זו שאין לה בנים, אין זה שפלות, רק שאין לה הברכה מה שהוא לשאר נשים*. והנהגה הזאת כלולה קצת מדת הדין וקצת חסד, והוא הרחמים, שהקב"ה מנהיג בו עולמו. ובאלו שלש מדות הקב"ה מנהיג עולמו, דכתיב (ירמיה ט, כג) "אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ".