גבורות השם · פרק ס״ב, כ״ד

ורב האי גאון אמר שאין לברך על הלל בליל פסחים, שאינו מצוה, כמו שאמר "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח וכו'". ואשמועינן כי אנחנו חייבים מעצמנו להלל לשבח לפאר, שכיון שהוא כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, וכמו שהם קראו הלל בשביל הנס בלבד, כך יש עלינו ליתן שבח והלול להקב"ה. ואין זה ראיה, דאף על גב שאנו חייבים מעצמנו, גם כן אנו מצווים על זה, ואם לא נצטווינו על זה, אף על גב שאנו מחויבים מכח סברת הלב, לא היה השכר כל כך גדול כמו עתה שאנו חייבים להלל. ועוד, ההלל ההוא אינו אלא בלב, שיהיה מחזיק טובה למי שעשה לו נסים ונפלאות. ואם לא יבין מה שאמר, אינו צריך לומר ההלל, שהרי אינו מבין ההלל. אבל רבנן קבעו שיקרא הלל בפה, כמו שאנו מברכין על מקרא ההלל, אף על גב שאינו מבין מה שאמר, כי קריאת הלל הוא המצוה. ועוד, אף על גב שאנו אומרים "לפיכך אנחנו חייבים" היינו שיהלל להקב"ה על הנס, ואינו מחויב בליל זה דוקא, רק כל זמן שירצה. אבל רבנן תקנו ההלל בליל היציאה. לכך יש לברך כאשר יאמר הלל שתקנו חכמים. וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל (פסחים קיז.), וכך הוא המנהג, וכדאי הוא לסמוך על דבריו, ומכל שכן שהסוגיא של הירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) מסייעו, כמו שהביא הר"ן ז"ל. אף על גב שהר"ן ז"ל דחה הראיה של הירושלמי, אין הדברים ברורים, ואין כאן מקום להאריך.