גבורות השם · פרק ס״ב, כ״ג

והלל זה נחלק לשנים; קודם הסעודה, ואחר הסעודה. והטעם כדי שיהיה נאמר ההלל על פסח והמצה, ויהיה ההלל כולל עליו לפניו ולאחריו, ובזה נאמר ההלל על פסח. ואילו היה לפניו או לאחריו הכל, לא היה נראה שההלל הוא על הפסח. ועכשיו לנו אכילת מצה במקום פסח, ולפיכך יש לחלק ההלל קודם הסעודה ואחר הסעודה. וכיון שכך ראוי לעשות, אין האכילה הפסק. ולפיכך יש לנו לברך בתחלה, ולא אחר הסעודה, כי הסעודה אינה הפסק, שכך הוא המצוה, וכל דבר שכך הוא המצוה* אין כאן הפסק כלל, דלא גרע מן גביל לתורא דלא הוי הפסק (ברכות מ.), כיון דצריך להאכיל לבהמתו קודם שיאכל, ולכך לא הוי הפסק. הכי נמי הסעודה לא הוי הפסק, שכך תקנו שיהיה ההלל נאמר על פסח ומצה, ודי בברכה שברך בתחלה. וכך המנהג, והוא נכון, דכיון דתקנו רבנן להפסיק בסעודה, חזו רבנן דלא הוי הסעודה הפסק, ואם כן למה לא יברך עליו בתחלה. ועוד, כל מצוה שהתחיל בה אין השיחה הפסק, כמו שכתוב בטור אורח חיים (סימן תלב), והכי נמי לא שנא. והר"ן האריך בזה בפרק ערבי פסחים, עיין שם.