ובפרק כל כתבי (שבת קיח:) אמרינן, האומר הלל בכל יום כאילו מחרף ומגדף כלפי מעלה. והטעם, שראוי שיהיה העולם נוהג כמנהגו, ובשביל שהעולם נוהג כמנהגו מדותיו יתברך אמת. ואם לא היה זה שהעולם נוהג על מנהגו של עולם, אם כן מדותיו יתברך אינם אמת* חס ושלום, כי הרשעים ועובדי עבודה זרה בטובה, ואילו הצדיקים בצרה. אבל ענין הזה מפני שהעולם נוהג כמנהגו, ולפיכך אין הקב"ה מאבד העבודה זרה מן העולם, וכך אמרינן במסכת עבודה זרה (נד:). והגומר הלל בכל יום, נראה שהוא אומר שבכל עת הקב"ה מנהיג עולמו בדרך נס, ואם כן למה הצדיקים בצרה והרשעים בטובה, ואינו מאבד העבודה זרה מן העולם, ואם כן חס ושלום אין ביכלתו, וזהו חרוף וגדוף. וזהו שאמרו בירושלמי שלכך הוא מחרף ומגדף, מפני שאמר (תהלים קטו, ה) "פה להם ולא ידברו וגו'", ואם כן למה אינו מבטלם, כאילו חס ושלום אינו יכול. אבל האומר הלל בזמנה, אומר שהעולם נוהג כמנהגו, רק בזמנים מיוחדים ולדבר מיוחד, לא לכל דבר משנה הטבע, רק העולם כמנהגו נוהג, והקב"ה מחדש נסים בזמן מן הזמנים, וזהו שבח לו.
גבורות השם · פרק ס״א, י״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.