גבורות השם · פרק ס׳, ח׳

וכן (שמות יב, ה) "שה תמים בן שנה", מפני כי בן שנה הוא אחד בשנים, ואם היה ב' שנים, היה יוצא מן האחדות, וכל הדברים האלו נמשך לענין האחדות. ודוקא שה ולא עגל, כי שה לדקותו נחשב אחד לגמרי, אמרו ז"ל (ויק"ר ד, ו) "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), למה נמשלו ישראל לשה, מה שה אם הוא לוקה באחד מאבריו, וכולו מרגיש, אף ישראל, אחד חוטא, וכולם מרגישים. שהרי עכן היה אחד וחטא, וכל ישראל היו מרגישים. וביאור הדבר הזה כי השה לדקות טבעו ואינו בעל חומר גס ועב, כי דבר שהוא חמרי, כמו השור והחמור או הדבר שהוא דומה לו, יש בו ענין חמרי, והחומר מתחלק, ואין בו ענין האחדות. אבל השה טבעו דק ויש לו מזג דק, אינו חומרי, לכך אם נלקה באחד מאבריו כולו* מרגיש. וכך ישראל, בעבור שישראל מפני שהם רחוקים ממדריגת החומר, אבל מדריגתם מדריגה רוחנית אלקית, ולפיכך אחד חוטא וכולם לוקים, כי המדריגה הזאת לא תתחלק, והחילוק הוא מצד החומר. וזה שצוה שיהיה הקרבן הזה "שה תמים", כי התמימות והשלימות הוא אחדות, כדכתיב (שמות כו, ו) "והיה המשכן אחד". ופירושו כאשר היה שלם, אז היה נחשב אחד, שהרי החלק אינו שלם ואינו אחד, ודבר זה מבואר. ומצותו בזכר ולא בנקיבה (שמות יב, ה), כי האחדות הוא מן הצורה, והחילוק* הוא מן החומר, ודבר זה מבואר. ומפני שהזכר יותר נחשב צורה מן החומר, לכך הפסח אינו בא רק מן הזכרים.