גבורות השם · פרק ס׳, כ״ד

אבל בזמן שאין בית המקדש קיים*, המצוה לאכול מצה ומרור בשביל זה הטעם עצמו; כי החירות והשעבוד הכל מן השם יתברך שהוא אחד, ומי שגאלנו מעבדות לחירות, הוא ששעבד אותנו גם כן. ולפיכך צוה אותנו שנאכל* המצה, שהיא החירות, והמרור המורה על השעבוד, כאחד. או כמו שאמרנו כי המדריגה העליונה הזאת שישראל הם אל השם יתברך בה קנו החירות, ובה קנו השעבוד, הכל כמו שהתבאר למעלה. אמנם אין המרור מן התורה (פסחים קכ.), לשני טעמים; האחד, כי אין המרור הוא זמנו בעת החירות, אף כי כמו שקנו ישראל החירות כך קנו מדת השעבוד, כמו שהתבאר, מכל מקום אין זמן החירות זמן השעבוד. ולא כך כאשר היה הפסח, שהיה המצה והמרור נאכל עם הפסח בלבד, מפני כי מן מדריגה הזאת מה שאנו אל השם יתברך, בא המצה והמרור, וזה הוי שפיר, דהא הפסח הוא זמנו עתה, ומן המדריגה הזאת נמשך החירות והשעבוד, ולכך המצה והמרור מן התורה עם הפסח. אבל כאשר אין פסח, אף כי המצה הוא החירות, ומי שיש לו החירות יש לו שעבוד גם כן, מכל מקום אין נמשך זה מזה, וכל אחד דבר בפני עצמו. הנה המצה מן התורה ומרור דרבנן (פסחים קכ.), כי מצוה* דרבנן היא לומר כי מדריגת החירות ומדריגת השעבוד הכל אחד הוא, ומי שיש לו אחת יש לו גם השנית.