גבורות השם · פרק נ״ו, ד׳

אבל גלוי שכינה הוא דבר ממוצע, שאינו כמו החרב, כח פועל במקבל. ואינו כמו הדֶּבֶר, הפך זה, שאינו כח פעל במקבל כלל. וגלוי שכינה, שהוא המורא, לא היה על ידי שהיה פועל בהם, שלא היתה השכינה פועל היראה בהם, שלכך אמר "גלוי שכינה", כלומר מצד גלוי של שכינה בלבד התחדש מורא למקבל. נמצא כי לא היה כאן פועל המורא הזאת במקבל. ומכל מקום יש כאן פועל שמגיע ממנו יראה אל המקבל, ואין זה פועל גמור בעצם מן הפועל, שלא היה פועל היראה. וזה כמו ממוצע בין הדֶּבֶר ובין החרב; כי גלוי שכינה הוא* המביא המורא אל המקבל, אך אין זה פעולת הפועל, שאין המורא רק מן המקבל עצמו, שבא לו יראה, והוא מקבל הפעולה מעצמו. וזה דומה מצד מה שיש כאן פועל, ומצד מה אין כאן פועל. דומה אל מלך גדול שבא למקום אחד, ובני אדם אשר שם מקבלים המורא. נחשב המורא שקבלו ואשר התפעלו, שלא היה זה מן המלך, רק כאילו מעצמו היה, שהרי הוא לא היה פועל המורא בעצם, אלא שהם התפעלו בבואו לשם. ומכל מקום מצד מה נחשב כי המלך פועל המורא, כי כאשר נגלה לשם, בא מאתו המורא. ולפיכך גלוי השכינה, שהוא המורא, הוא פועל מצד שבבואו לשם נמשך מאתו המורא, רק שאינו פועל גמור, מצד כי המקבל מקבל המורא מעצמו.