והרמב"ן בפרשת "ראה אנכי" (דברים טז, ב) פירש כי המצה היא זכר לשני דברים; האחד, שהיו במצרים בלחם צר ומים לחץ. והשני, שיצאו ישראל ממצרים בחפזון. וכן אמרו "הא לחמא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", כלומר שאכלו שם לחם צר מים לחץ. ופירושו נוטה לפירוש אשר נזכר למעלה. ודע שאין הדברים נראין* כלל, כי אין המצה רק זכר לחירות, ואין בה רק חירות. ומה שאמרו בהגדה "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", הוא מאמר בעל הבית, שאינו מדקדק בדבריו עם בני ביתו, ואין דבר ידוע יותר להמון רק שהיו ישראל במצרים, ולכך אמר "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". אף על גב שהיה ראוי לומר "די אכלו אבהתנא בצאתם ממצרים", אלא שאינו מדקדק עתה לומר למה אכלו אותו, לכך אמר בסתם שאכלו אותו במצרים, כלומר כשהיו אבותינו עדיין בארץ היו אוכלין לחם עוני הזה. וכן הוא האמת דכשאכלו הלחם הזה עדיין היו בארץ, שלא היו יוצאים חוץ לארץ מצרים מיד עד שתהיה סעודה ראשונה חוץ לארץ מצרים לגמרי, שהרי אותו היום לא באו למדבר עד (שמות יג, כ) "ויסעו מסכות ויחנו באיתם בקצה המדבר", וקודם זה הכל נחשב בשם מצרים. לכך זכר המקום היותר מפורסם ויותר ידוע אל ההמון. אבל אין ענין המצה זכר רק לחירות, ועוד יתבאר במקומו.
גבורות השם · פרק נ״א, י״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.