אלא שאני אומר דלא הוי ראיה לענין כוסות, שאפילו נאמר שאם אמר "הב לן ונברך" צריך לברך ברכה אחרונה, לא הוה טעמא התם רק כיון שחל עליו מצות ברכת המזון, כהאי גוונא אסור להחמיצה, וחייב לברך. אבל היכא דלא שייך האי טעמא משום מצוה שאסור להחמיצה, אין סברא דחייב לברך ברכה אחרונה. דטעמא מאי נמלך צריך לברך ברכה אחרונה, דנמלך אינו גורם רק היסח הדעת, וצריך לברך על מה שיאכל. אלא טעמא הוי שאין להחמיץ מצוה כזאת, אחר שנתחייב בברכת המזון, עד שיאכל פעם שני. ולפיכך אסור לצאת לקראת חתן וכלה עד שיברך (פסחים קא:), כיון שרוצים לעשות היסח הדעת, חייב לברך, ואין להשהות מצוה כזאת. והשתא הוי שפיר גבי שמש דאין צריך לברך ברכה אחרונה (חולין קז:), דלא הוי כהאי גוונא מצוה שבאה לידך שאסור להחמיצה, דלא נקרא זה עכוב מצוה, כיון שאחרים עדיין אוכלים.
גבורות השם · פרק מ״ט, מ״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.