ועוד נראה טעם רב אלפס שפסק כשמואל, דאי לאו דידע שמואל דחכמים פליגי, לא היה פוסק דלא כרבי יוסי ודלא כרבי יהודה. אבל ידע* שמואל בקבלה דחכמים חולקים ואמרו דסגי בפריסת מפה ומקדש. והכי איתא בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) דחכמים חולקים על רבי יוסי ועל רבי יהודה, ולפיכך יש לפסוק כשמואל. ולפיכך דחה רב אלפס דברי רבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינא. ואף לענין פסח סגי בפריסת מפה ומקדש, דאין לומר כלל דבפסח צריך עקירת שלחן לגמרי, דאין סברא לחלק, דכיון דפריסת מפה הוי סלוק סעודה, אם כן לגבי פסח נמי, דהא לא בעינן בפסח רק שיפסוק* ויאכל מצה. ורשב"ם (פסחים ק.) פסק כשמואל בשאר ערבי שבתות, ובערב פסח צריך הפסקה בעקירת* השלחן. ודברי תימה מאוד, דהא חומרא דפסח לא הוי רק משום אכילת מצה, ולהא מלתא סגי בפריסת מפה כמו בשאר ערבי שבתות, דלמה לא סגי בערב פסח גם כן. ודברי רב אלפס הם עיקר.
גבורות השם · פרק מ״ח, כ״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.