גבורות השם · פרק מ״ו, י״ט

אמנם שבועות אשר אינו בזמן שוה. היה זה קשיא אילו היה לזמן שבועות יום קבוע בחודש, אבל אין לחג השבועות יום קבוע, רק תלה הכתוב אותו בפסח, כאילו חג הזה קדושתו תלה בעלוי ובמספר הימים. ולא שהוא יוצא לקצה הזמן, שאם כן היה קשיא שראוי לכל זמן קדוש שלא יהיה רק בזמן השוה. אבל חג השבועות קדושתו שהימים מתעלים עד חמשים. כי בפסח קנו ישראל מעלתם בעצמם, היא המעלה אלקית שנקראת "מצה", כמו שהתבאר למעלה בפרק ארבעים ואחד אצל רבי פנחס בן יאיר. ולפיכך צוה באכילת מצה (שמות יב, טו), ולהרחיק החמץ (שם). ובחג השבועות קנו המעלה הנבדלת השכלית בחדש זיו, שהוא מוכן לקבל אור התורה. לכך היה ביום החמשים, כדי שיהיה מספר שבעה שבועות, ויום החמשים הוא עוד שבת לשבתות, וזהו קדש קדשים. כי שבעה ימים יש בהם שבת, וכאשר ימנה שבעה פעמים שבעה, ואחר כך יום החמשים, הנה יום החמשים הוא שבת לשבתות, והוא קודש קדשים, מאחר שהוא שבת לשבתות. ואז קנו ישראל מעלת התורה, [שהיא] מעלת השכל שקנו ביום זה. נמצא כי חג השבועות אינו נמנה להיות בחדש השלישי, שאז היה יוצא החג הזה חוץ לשווי הזמן, אבל הוא נמנה למספר ימי העלוי, שהיום של חג השבועות בא אחר עלוי הימים ביום החמשים. ואין העלוי במה שהוא עלוי יוצא מן שווי הזמן כלל, אדרבה, הימים האלו עד יום החמשים התעלות, ואין כאן יציאה המתיחסת אל הגשם, שיש לו יציאת הרוחק לצד אחד. לכך חג השבועות הוא יותר במעלה ובעלוי, שקדושת יום זה שקנו ישראל מעלת השכל.