גבורות השם · פרק מ״ב, ז׳

ולדעת רבי יהודה לא היה אחד מהם רוצה לרדת לים. רק יהודה שקידש שמו, שנאמר (תהלים קיד, ב) "היתה יהודה לקדשו". וראוי היה לקדש השם, כי בשמו הוא השם. וכן לאה אמרה (בראשית כט, לה) "הפעם אודה ה'", שכל שם "יהודה" על הודאות שמו. ולכך ראוי למלכות, כי מי שהוא מגדיל ומפאר את שמו [יתברך], ראוי שיהיה מלך, שיש לו שֵׁם חשיבות. ועוד, כי קידוש שמו מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, שזהו ענין הקדוש בכל מקום, ודבר זה מבואר במקומות הרבה מאוד. וכאשר מקדש שמו יתברך, אז שמו יתברך מיוחד ונבדל מכל הנמצאים, מורה על מלכותו יתברך, כי המלך הוא נבדל משאר העם. ולפיכך אמר "מי שהמליכני תחלה", כי שמו קדוש נבדל מן הנמצאים, ובזה הוא מלך עולם, לכך הוא ראוי גם כן שיהיה מלך נבדל משאר ישראל.