גבורות השם · פרק מ״ב, ט״ז

והנה הפרשיות באות מקושרות; תחלה קריעת ים סוף (שמות יד, כא-כט), ואחר כך מלחמת עמלק (שמות יז, ח-טז). כי אחר שקרע להם הים, וקנו ישראל עצם מעלתן הגדולה, אז בא האויב. כי זה האויב אינו מתנגד לישראל רק מצד קדושת ישראל, במה שהם נבדלים מכל האומות, וזהו עצם מעלתם. ולפיכך עמלק היה רודף אחרי ישראל. וכל האומות*, אף כי הם מתנגדים ואויבים אל ישראל, יש חלוק, כי עמלק רודף ישראל, ולכך כתיב (שמות יז, ח) "ויבא עמלק", שבא מהר שעיר ארבע מאות פרסה, כך אמרו במכלתא (שם). והטעם הזה הוא נסתר מאוד, כי התנגדות עצמי יש לעמלק עם ישראל. ומאחר שהיה לו התנגדות עצמי, שלא יהיה לישראל חס ושלום מציאות, לכך רחוק וקרוב אצלו בשוה, והיה בא ארבע מאות פרסה להלחם בישראל. שההתנגדות* שיש בין עמלק ובין ישראל מצד עצם שלהם, וכל דבר המתנגד מצד העצם*, רחוק וקרוב שוה. וזה שאמר (שמות יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", שאין בזה שנוי בדבר שהוא בעצם צורתן. וכאשר קנו ישראל מעלה העליונה על ידי קריעת ים סוף, שהוא עצם צורתן, כמו שהתבאר, אז בא האויב המתנגד להם בעצם.