והנה הפרשיות באות מקושרות; תחלה קריעת ים סוף (שמות יד, כא-כט), ואחר כך מלחמת עמלק (שמות יז, ח-טז). כי אחר שקרע להם הים, וקנו ישראל עצם מעלתן הגדולה, אז בא האויב. כי זה האויב אינו מתנגד לישראל רק מצד קדושת ישראל, במה שהם נבדלים מכל האומות, וזהו עצם מעלתם. ולפיכך עמלק היה רודף אחרי ישראל. וכל האומות*, אף כי הם מתנגדים ואויבים אל ישראל, יש חלוק, כי עמלק רודף ישראל, ולכך כתיב (שמות יז, ח) "ויבא עמלק", שבא מהר שעיר ארבע מאות פרסה, כך אמרו במכלתא (שם). והטעם הזה הוא נסתר מאוד, כי התנגדות עצמי יש לעמלק עם ישראל. ומאחר שהיה לו התנגדות עצמי, שלא יהיה לישראל חס ושלום מציאות, לכך רחוק וקרוב אצלו בשוה, והיה בא ארבע מאות פרסה להלחם בישראל. שההתנגדות* שיש בין עמלק ובין ישראל מצד עצם שלהם, וכל דבר המתנגד מצד העצם*, רחוק וקרוב שוה. וזה שאמר (שמות יז, טז) "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", שאין בזה שנוי בדבר שהוא בעצם צורתן. וכאשר קנו ישראל מעלה העליונה על ידי קריעת ים סוף, שהוא עצם צורתן, כמו שהתבאר, אז בא האויב המתנגד להם בעצם.
גבורות השם · פרק מ״ב, ט״ז
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
