גבורות השם · פרק מ׳, כ״ה

ושמעיה אומר, בשביל האמנה שהאמין אברהם קרע הים, שנאמר (בראשית טו, ו) "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה וגו'". פירוש, כי האמונה היא מעלה אלקית, כמו שהתבאר באריכות במקומו בהרבה פרקים. ולפיכך האמונה גורם לקרוע את הים הטבעי, כי כבר נתבאר מעלת האמונה בפרשת ברית בין הבתרים, עיין שם. וראוי לה לבקוע ים, באשר כי מעלה האלקית בוקע הטבע. אבטליון אומר, כדאי האמונה שהאמינו לקרוע הים, כדכתיב (שמות ד, לא) "ויאמן העם". סברת שמעיה אמונת אברהם עדיפא, שהיתה באין ספק יותר גדולה. ולדעת אבטליון אמונת ישראל יותר עדיפא, אף על גב שלא היתה כל כך גדולה. ועל כל פנים ראוי לאמונה שתקרע הים, כי היא ביחוד מעלה אלקית, בוקע הטבעי. ואין להאריך בדבר, שנתבאר למעלה דבר זה בראיות ברורות. ועל כל פנים האמונה היא הדבקות בו יתברך, וזהו ענין האמונה, ודבר זה בוקע הטבעי.