והזכיר "קדש לי כל בכור פטר רחם", ולא זכר המכה. ובפרשה שאחריה, היא פרשת "והיה כי יביאך אל הארץ" (שמות יג, יא-טז) אמר (שם פסוק טו) "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים וגו' על כן אני זובח". כי נראה כי אלו שתי פרשיות, פרשת "קדש" (שמות יג, א-י) ופרשת "והיה כי יביאך", פרשת "קדש" על הבכורים, שיהיו במעלה יתירה, ויהיה להם מעלה קדושה. והשניה, לפדות בכורי אדם, ולזבוח בכורי בהמה טהורה, ולערוף בכור בהמה טמאה. ולפיכך פרשה שאחריה לא כתיב לשון קדושה, רק לשון (שמות יג, יב) "והעברת כל פטר רחם לה'", ולשון העברה כלומר הבדלה והפרשה*, שבסוף תפדה אותם, כדמסיים קרא. נמצא כי הקדוש[ה] מורה לך על הצלת בכורי ישראל, והזביחה והפדיון מורה על הריגת בכורי מצרים. לכך צוה בפרשה שניה לפדות בכור אדם (שמות יג, יג), ולזבוח בכורי בהמה (שם פסוק טו), כי הזביחה מורה על הריגה, והפדיון הוא גם כן פדיון נפשו, ומורה זה על הריגת בכורי מצרים. כי אלו שני פרשיות הכתובות זו אחר זו, מורים על שהוא יתברך הציל בכור ישראל, והרג בכורי מצרים.
גבורות השם · פרק ל״ח, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.