גבורות השם · פרק ל״ו, ד׳

אמנם לקמן יתבאר דלא קשיא מידי, והוא נכון כאשר אמרנו, שעיקר המצה מורה על הגאולה, כמו המרורים שמורה על שעבוד. כי המרירות מורה שעבוד, לפי שהאדם מתפעל מן המרירות, כמו שמתפעל המשועבד, לכך המרורים מורים על השיעבוד. וכן המצה שנקראת "מצה" בשביל שאין בה טעם כלל, והאוכלה לא יקבל שום התפעלות. ורז"ל שמשו בלשון "מצה" על דבר שאין בה טעם כלל לקרא אותו בשם "מצה", שקראו לעור* שלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ "מצה" (שבת עט.), בשביל שאין בו דבר כלל. לפיכך המצה היא [מורה] על חירות, שכך הוא ענין החירות שאין בו התפעלות כלל. וכמו שהשעבוד נרמז במרור, על שם המרירות המופלג המורה על שעבוד, כי כל מרור האוכלו מתפעל מן מרירותו, כך מורה המצה על חירות, שאין בה התפעלות, זהו ענין החירות בעצמו.