גבורות השם · פרק כ״ז, א׳

"ויאמר אליו מזה בידך וגו'" (שמות ד, ב), רז"ל פרשו בשמות רבה (ג, יב) שרמז לו בנחש, כי ראוים ישראל שיהיו נגאלים ממצרים, כי מצרים הם נושכים וממיתים את ישראל כאשר הנחש ממית, וזה אות הנחש. ועוד, כי המצרים טמאים ומטמאים את ישראל כמצורע הזה שהוא מטמא, וישראל קדושים וטהורים, אין ראוי להניח אצלם, כי טמא וטהור אינם ראוים ביחד כלל, ומזה הצד ראוי שתהיה הגאולה, וזה אות הב'. ואחר* זה האות "ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיה דם" (שמות ד, ט), האות הזה שהמצרים ראוים לעונש על אשר עשו רע לישראל, ומפני כך ראוי שתהיה ההוצאה, כדי שיקבלו המצרים עונשם. ולכך היה האות הג' במי היאור של המצרים, והיא מכה הראשונה שהביא הקב"ה על המצרים (שמות ז, כ), והרמז שראוי שיהיו נלקים המצרים במכות. כך יש לפרש ענין ג' אותות, שמצד אלו שלשה דברים ראויה ההוצאה; מצד מצרים, אם יניח ישראל ברשותם ימיתו אותם, כמו הנחש הממית. או מצד שאיך ידבק טהור וטמא יחד, ולפיכך ראוי הפרישה. אם מצד השם יתברך, שהוא רוצה לקיים השבועה (בראשית טו, יד) "וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי", כך מוכיח בשמות רבה.