בארו שהשם יתברך מחבב את ישראל באלו שלשה כנוים, שהרי הם עלולים ממנו יתברך, דכתיב (דברים לב, ו) "הלא הוא אביך קנך וגו'", שהוא יתברך נקרא עלה בפרט לישראל. ולפיכך קראם "בת", רצה לומר שישראל הם עלולים אל השם יתברך. 'ולא זז מחבבה עד שקראם "אחותי"', בבחינה זאת שהעלה והעלול מתחברים יחד. נמצא כי ישראל הם בת לו בבחינה שהוא עלה להם, והם עלולים ממנו. וכאשר נקח הדבר כי העלה והעלול מצטרפים יחד ומתחברים יחד, נקראו ישראל "אחותי". וכאשר הבחינה הוא מצד זה כי אי אפשר להיות בלא ישראל, לפי שהם עלולים, כביכול העלה צריך אל העלול, שאין עלה בלא עלול, ומאחר שהוא יתברך עלת וסבת הכל, אי אפשר מבלתי העלול, שהם ישראל. ודבר שאי אפשר להיות בלא דבר אחר, הרי אותו דבר כאילו היה סבה לו, רצה* לומר בבחינה זאת. ולפיכך קרא ישראל "אֵם", מאחר שאי אפשר לעלה להיות בלא העלול, הרי כאן העלול סבה לעלה בבחינה זאת, שלכל עלה צריך שיהיה לו עלול, ודבר שהוא צריך אל דבר*, אותו דבר כאילו היה סבה לו. ולפיכך אמר שכל כך חבבה עד שקראם "אֵם". והבן דברים אלו מאוד, והוא פירוש המאמר הזה באמת בלי ספק. והדברים אשר רמז הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת חיי שרה (בראשית כד, א), אין ענין לזה המאמר כלל. ולפיכך כאשר היו ישראל בצרה, שייך לומר "עמו אנכי בצרה" באופן זה גם כן.
גבורות השם · פרק כ״ג, י״ג
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.