וביאור זה, לא היה לו לכתוב "ומשה היה רועה את צאן יתרו", והוי למכתב "ויהי משה רועה את צאן יתרו אחר המדבר"*, אבל כתב "ומשה היה רועה" בלשון עבר, לומר לך כי בשביל שהיה רועה כבר, והיה נאמן, "וירא מלאך ה' וגו'" (שמות ג, ב), נתן אליו את ישראל לרעות. ואף כי הוא יתברך יודע הכל, ואין נסתר ונעלם מעיניו, מכל מקום כאשר צדקתו בפעל, שנראה בצאן דבר זה בפעל, הוא סבה להיות עולה אל גדולה בפעל. ואם לא היה הדבר שבחנו, לא היה נמצא בפעל צדקתו, ולא היה כאן סבה שעל ידה יעלה לגדולה בפעל. כי צריך להיות נמצא הסבה בפעל, ואז הסבה פועלת שיהיה נמצא גדולתו בפעל. כי כל דבר הוא מן השם יתברך במדה שראוי להיות; אם צדקתו בפעל, נמצא גדולתו בפעל גם כן. ואם אין צדקתו בפעל, אין גדולתו בפעל. לכך כאשר* בחנו, והיה נמצא צדיק בפעל, נמצא גדולתו בפעל. ובזה יתורץ לך מה שיש אנשים מקשים על כל נסיון בתורה, הרי הוא יתברך יודע הנסתרות והעתיד שיהיה. בודאי כך הוא, אבל לדבר שיהיה בפעל, צריך סבה שהיא בפעל. ואם לא היה צדקת הצדיק בפעל, לא היה נמשך לצדיק שכרו בפעל, [ו]כל דבר המגיע והנמשך לצדיק. ודבר זה ענין עמוק, והוא ענין ברור מאוד.
גבורות השם · פרק כ״ב, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
