ותמצא כי ישראל היו נגאלים מצד התפלה, כדכתיב (שמות ב, כד) "וישמע נאקתם". ומצד חסדי אבות, כדכתיב (שם) "ויזכור אלקים את בריתו". ומצד הדין, כדכתיב (שם פסוק כה) "וירא אלקים את בני ישראל", וזהו במדת הדין, כמו שהתבאר. ומצד הרחמים, דכתיב (שם) "וידע אלקים". ואלו ארבעה דברים הזכיר למשה גם כן (שמות ג, ו), אמר "אנכי אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", הזכיר לו חסדי אבות, שבשביל זה בא לגאול אותם. ואחר כך אמר (שם פסוק ז) "ראיתי עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי כי ידעתי את מכאביו", הזכיר לו אלו הארבעה דברים כמו שזכרנו. רק שהזכיר השמיעה בין הראיה והידיעה, והוא לטעם נפלא, כי כאשר הזכיר "ראיתי עני עמי אשר במצרים", מיד ראוי לחבר אליו "ואת צעקתם שמעתי", כי הצעקה הוא על הענוי* בעצמו. ולפיכך אמר "ואת צעקתם שמעתי", ולא אמר "ושמעתי צעקתם", כמו שאמר "ראיתי עני עמי כי ידעתי את מכאביו", רק אמר "וצעקתם שמעתי", לחבר הצעקה אל הענוי, כי הוא דבר אחד. ובהתחלת הכתוב אי אפשר להתחיל בשמיעה, שהרי היה צריך לומר "אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב", ובו הזכיר זכות אבות. ואחר כך הזכיר הדברים בסדר כראוי.
גבורות השם · פרק כ״א, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.