"וישק את הצאן" (שמות ב, יט), ודרשו (שמו"ר א, לב) "צאננו" לא נאמר, לומר שהשקה כל צאן על ידי ברכה, שעלו המים לקראתו. לפיכך אמר "למה זה עזבתן את האיש" (שמות ב, כ), הכיר בו שהוא מזרע של יעקב, שהבאר מתברך בשבילו. וזה מפני כי יעקב היה מתברך בברכה זו, מה שלא נאמר בשאר האבות, דכתיב* (בראשית מט, כה) "מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת". וזאת הברכה היא ברכת יעקב, לפיכך כתב אחריו (שם פסוק כו) "ברכות אביך גברו על ברכות הורי [עד תאות גבעות עולם] תהיינה לראש יוסף", שתראה מזה שזאת הברכה היא ברכת יעקב. וזאת הברכה, שהיא ברכת תהום, היא עליית הבאר. ובאמת כאשר נתברך יעקב בברכה "עד תאות גבעות עולם", מזאת הברכה התהום עולה ומתגבר למעלה, כמו שאמר "ברכת שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת", וברכה זאת מורה על הנצחי, שאין אבדון לזרע יעקב, והפסק אין להם, שהם דבקים במקור הברכה שאינה פוסקת לעולם. וזה היה יודע יתרו, ולפיכך היה חפץ בזרע שאין לו הפסק לעולמי עולמים.
גבורות השם · פרק כ׳, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.