דרוש על התורה · פרק כ״ט, ב׳

ויותר מכל הוא בטול הלמוד, שאין תורתם כי אם באקראי, לא תמידית*, כי אם לתקופת השנה, ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן "בין הזמנים", וכל אחד הולך בשרירות לבו הרע, שכל זמן שאינו עוסק בדברי הבאי האלו שאין בהם ממש, יחשוב שאין צריך ללמוד כלל, וכאילו אין זה זמן לתורה, לקרותו "בין הזמנים". ואם הראשונים הנהיגו כך, בודאי היה זה לכמה סבות עצמיות לתורה כידוע. אך עתה אין זה כי אם להסרת התורה, לקיים "אם תעזבני יום יומים אעזבך", ועל ידי בטול זה מרגילים עצמם לשחוק וקלות ראש וזולתן מהדברים המגונים. והטובים שבהם יעשו את עצמם כמתעוררים ללמוד בפרקים אלו פוסקים, ולא יהיה זה כי אם לימים אחדים. והם באמת דברים אחדים על יחידו של עולם ועל התורה האחדית, למצוא דרך ומבוא ליבטל ממנה ביציאה מלמוד אל למוד, אשר על זה נאמר (זכריה ח, י) "ליוצא ובא אין שלום", כאשר פירש מתלמוד אל תלמוד, כדאיתא בחגיגה (י.).