אבל (דברים ה, יט) "קול גדול ולא יסף" הוא כנגד "ואנן", הצריכים קול גדול, בשאין* להם לב פתוח כלל, רק כמלא נקב מחט סדקית, שהגוף גובר אף על השכל, ומונעו מלהפתח. לכן כתיב "קול" מלא, וכתיב "גדול", שצריך להגדיל הקול בכח יותר מהראוי. וכתיב בלשון יחיד, שגם רבוי התורה נתמעט אצלם, ואין להם כי אם מעט. וזהו "ולא יסף", שזה לא יפסוק עוד יותר. כי השם יתברך משפיע לנו התורה תמיד בכל יום, כמו שיוסד בברכת התורה (ברכות יא:) "נותן התורה" בלשון בינוני. ובתחלה (שם) "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו וכו'" בלשון עבר. אלא שתחלת הנוסחא תדבר על מה שנתן לשעבר על הר סיני, והחתימה תדבר בהווה על שבכל יום ויום נותנה ומשפיע לשלא תשתכח לגמרי. וכן בשביל זה אנו אומרים (תפילת שחרית) "והאר עינינו בתורתך וכו'", וכל כיוצא, בדרך בקשה עוד על השפעת ההווה. גם לזאת הסבה תקנו ברכת "אתה חונן לאדם דעת" בלשון הווה, מה שאין כן בכל הברכות האמצעיות, שכלם בלשון בקשה ותפלה; "השיבנו", "רפאנו", וכן כלם. מפני כי השם יתברך משפיע הדעת והתורה בכל יום, כמו שאמר כאן "קול גדול ולא יסף", שהקול הזה נצחי, אי אפשר שיפסק בדורות אחרונים, אף כי ראוי היה שיפסק חס ושלום קול התורה בשנתרחקו ישראל אז מהשם יתברך בגלותם, לכך אמר "ולא יסף". אבל מכל מקום צריך קול גדול, שכשיעמוד האדם בקרוב לאשר ירצה להשמיעו קולו, איננו צריך להגביה קולו יותר משיעור הראוי והמורגל לשישמעהו שומעיו. אבל בהתרחקו ממנו, צריך להגביהו ולזעוק בכדי שישמעוהו.
דרוש על התורה · פרק כ״ג, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Derush al HaTorah, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2023
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך דרוש על התורה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.