דרוש על התורה · פרק ט״ו, ה׳

לכן כאשר אמרה התי"ו שיברא בה העולם, השיב לה כי בה יעשה רושם על מצחות האנשים הרשעים. כי כשם שאות הבי"ת מורה על הברכה, באשר* הוא התחלת הרבוי, כך התי"ו שהיא בסוף, מורה תכלית והעדר, שהרי היא בסוף. רק שהיא חשבה שיש לברוא בה העולם מפני (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה", רצה לומר שהתורה היא תכלית הכל, כמו התי"ו שהיא בתכלית. וכן העולם הזה יש לו תכלית בבריאתו, כי השמים הם תכלית העולם. וכל תכלית קרוב אל השם יתברך ביותר, לכך אמרה לבראת* בה השמים, שהם התכלית בבריאה. והשיב הוא יתברך, כי יש גם כן תכלית שאינו טוב, המרוחק מאתו יתברך, והוא המיתה, שלכך ציוה לרשום תי"ו על מצחות האנשים שהגיע תכלית שלהם למיתה. אבל הבי"ת היא הרבוי, והרבוי הוא הברכה לעולם. אף כי מצינו אות הבי"ת אצל קללה, הרי עצם הבי"ת ברכה מצד מספרה, לא בשביל שנכתב בה לשון "ברכה".