דרשת שבת הגדול · פרק ח׳, ט׳

ועם כי זה בודאי תמוה* הוא, וכן דוד עליו השלום היה תמיה בעיניו, שאמר (תהלים קמד, ג) "ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש* ותחשבהו". כי יקרא הפרט "בן אדם", כי "בן" לשון יחיד, אבל שם "אדם" נאמר על הכלל, לא על הפרט. ואמר כי הכלל "מה" הוא, ומכל שכן בן אדם הפרטי, שהוא אדם יחידי בלבד. והשם יתברך אפילו הפרטי נחשב בעיניו, שהוא יתברך משגיח אף על הפרט כמו על הכלל. ותחלה אמר כי אף הכלל אינו ראוי שתדעהו, רצה לומר אפילו ידיעה בלבד. ואחר כך אמר* כי אפילו הפרט אתה מחשבהו להיות משגיח עליו, כמו מי שמשגיח על דבר חשוב. ואמר כי הפרט הזה לא [רק] שהוא קטן, אלא אף עם זה הוא הבל, אין בו ממש. ואל תאמר שהוא הבל אין בו ממש בלבד, כי אף הבל זה לא נמצא בעולם רק זמן מה, כי ימיו כצל עובר. ואם כן אין האדם נחשב לכלום מכל צד, ועם כל זה השגחת השם יתברך עליו.