דרשת שבת הגדול · פרק ח׳, ו׳

אבל מה שכתוב "אנכי ה' אלקיך וגו'", ובדבר זה נתחבטו מפרשי הפשט, כי לא נזכר בדבור ראשון שום מצוה כלל, רק אמר "אנכי ה' אלקיך וגו'", וכי כל מקום שכתוב "אנכי ה' אלקיך וגו'" הוא מצוה, רק שהכתוב אומר כי אני הוצאתיך מארץ מצרים, ולכך יש לך לקבל גזירותי. ולפיכך אמרו כי "לא יהיה לך" ו"לא תעשה" (שמות כ, ג-ד) שני דברות. וקצת אומרים "לא תחמוד" ו"לא תתאוה" שני דבורים, הכל כמו שהביא הראב"ע ז"ל בשמם בפרשת יתרו (שמות כ, א). אבל המצוה הזאת בודאי לאדם שיהיה מכניע עצמו לפני בוראו, שבזה מקבל אלקותו יתברך. ולא כתב המצוה הראשונה בלשון מעשה, שתעשה כך לקבל אלקותו, שאז היה האדם אומר לכבוד עצמו הוא מְצַוֵּה. ולפיכך אמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", רצה לומר כי על כל פנים כך הוא האמת, כי הוא יתברך אלקי הכל, וכך הוא האמת. ולפיכך תעשה זה גם כן להכניע עצמך, שאם לא תעשה זה, תעשה נגד האמת, והאדם יש לו לעשות האמת. ולפיכך יקבל אדם לגמרי עליו אלקותו, אחר שעל כל פנים השם יתברך אלקי ישראל. ואין הדבר הזה דומה למלך בשר ודם, כי אינו מלך מצד עצמו, רק על ידי האדם שמקבל מלכותו. אבל הקב"ה, בין יקבלו* מלכותו או לא יקבלו עליהם*, הרי הוא מלך עליהם מצד עצמו, ולפיכך יש לך לקבל גם כן מלכותו עליך* לגמרי.