דרשת שבת הגדול · פרק ה׳, ט׳

אבל יש עוד טעם* מה שהיה הדבור ביום אחד לחודש, והלקיחה בעשור לחודש, וההקרבה בי"ד לחודש. מפני כי כבר אמרנו כי הפסח הוא עבודת השם יתברך. והעבודה הזאת היא שאנו עובדין לו שהוא יתברך אחד ואין זולתו, ולפיכך ראוי לעבוד אליו*. ולפיכך כל ענין עבודת הפסח שהיה הקרבן אחד בכל צד, מפני שהוא לאל אחד יתברך. ולפיכך פירשנו בחבור גבורות השם שהיה הקרבן הזה כל ענין שלו שיהיה אחד. הראשון, שהרי נאמר בפירוש (שמות יב, מו) "בבית אחד יאכל", שאסור לחלקו ולאכול אותו בשתי חבורות (רש"י שם), שלא יהיה נחלק קרבנו של השם יתברך, שהוא עבודה לאל אחד. השני, (שמות יב, מו) "ועצם לא תשברו בו", שלא יהיה נחלק בעצמו, כי העצם הוא בנין בעל חי, ולא היה נחלק עיקר בנין בעל חי, שהם עצמות שעליהם נסמך הבעל חי. השלישי, (שמות יב, ט) "אל תאכלו ממנו נא ומבושל כי אם צלי אש", כי הבשר שהוא מבושל נעשה פרורים מחולקים עד שנחלק לגמרי, רק צלי אש, כי כל זמן שהוא צלי, נתקשה ונעשה חלקיו אחד, ולפיכך צלי אש דוקא. ועוד מצותו שיהיה בן שנה אחת ולא שתים, ושם מבואר באורך עוד יותר.