דרשת שבת הגדול · פרק ה׳, ו׳

ולפיכך כאשר מתחיל השמש לערוב, ויש לפניו סימן מיתה, כי הלילה הוא סימן הפסד לכל הנמצאים, אז אפשר לו לסלק יצרו מכל וכל, לעבוד הבורא יתברך. ולפיכך בעור חמץ אחר חצות דוקא, ואז ישחט הפסח. ואחר שכבש יצרו, יש לו שבעה ימים ב"לא יראה" וב"לא ימצא" חמץ, ואין צריך עוד זכרון יום המיתה, שהוא צד שקיעת החמה, רק נשאר כך לאדם שבעה ימים בלא חמץ. ומספר שבעה חוזרים חלילה, מורה על שהאדם נשאר בלא חטא תמיד, כי שבעה ימים הם חוזרים חלילה. וזה לומר לך כי בודאי קשה לסלק יצר הרע מתחילה, ולפיכך צריך סימן יום המיתה, ומבערו אחר חצות. אבל כאשר סלקו כבר, שוב אינו חוזר וניעור כלל, וכמו שאמרו ז"ל* (סוכה נב:) לענין התאוה, אבר יש באדם; משביעו והוא רעב, מרעיבו והוא שבע. כי כאשר כובש את יצרו, שוב אין יצר הרע מתגרה* בו אחר שסלקו. והרי יש לו יום טוב, והם ימי שמחה, כי אין לו צער כבישת וביטול היצר. אבל בשעה שמסלקו אין לו יום טוב, אבל אחר כך כשכבשו, אז יש לו יום טוב, כי אז יש לו שביתה ומנוחה מיצרו.