דרשת שבת הגדול · פרק ל׳, ד׳

ובפרק קמא דפסחים (ה.), תנא דבי רבי ישמעאל, בשכר שלשה "ראשון" זכו לשלשה "ראשון"; להכרית זרעו של עשו, ולבנין בית המקדש, ולשמו של משיח. להכרית זרעו של עשו, שנאמר (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני". לבנין בית המקדש, דכתיב (ירמיה יז, יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". ולשמו של משיח, דכתיב (ישעיה מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם". ויש לשאול על דבר זה, דמה ענין אלו שלשה ראשון שיהיו זוכים אל אלו שלשה ראשון, וכי השם גורם. אבל דבר זה מורה גם כן כי עשו מסולק מן השלום, ואין לו שום שייכות אל מלך המשיח. ומפני כי ישראל בגלות יש להם שלשה דברים שהם חסרים; האחד, כי בעצמם אינם שלמים, שהם מפוזרים ומפורדים בין העמים. השני, אף אם הם שלמים בעצמם, הלא אפשר שיהיה להם מתנגד מן החוץ מן האויב, ודבר זה ממעט שלימותם גם כן מצד המתנגד מבחוץ. וכאשר יסולק החסרון שהוא מבחוץ, אזי צריך אל ישראל דביקות עם השכינה, וזהו השלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהיינו שתהיה השכינה בישראל בבית המקדש. ואלו שלשה דברים, האחד שלום עצמם, דהיינו שיהיה להם מלך אחד עושה שלום ביניהם. ועל ידי המלך אפשר להם לעשות שלום מן האויב שבא מבחוץ, והוא עשו, שהוא כנגד מלכותו של מלך המשיח, כמו שהתבאר. והוא ממעט השכינה בארץ, עד שאין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי אין כסא מלכותו יתברך שלם עד שימחה זרעו של עשו. הרי לך כי אלו שלשה דברים תלוים זה בזה.