דרשת שבת הגדול · פרק כ״ט, א׳

ובזה שקבעה התורה השלום באחרונה בכל הדברים; הן בקרבנות, הן בברכת כהנים, וכן בתפלה, כמו שנתבאר למעלה, דבר זה הוא ענין מופלא על קץ משיחנו שיבא במהרה. כי כבר התבאר מן מה* שקדם כי השלום ראוי שיהיה בסוף כל דבר, ואי אפשר זולת זה. וכמו שהיה אל העולם כאשר נברא, שהיה העולם יוצא אל הפעל כל ששה ימים, ובסוף באה המנוחה, הוא השבת, שהוא השלום, וכמו שתקנו לומר ב"אתה אחד" (מנחה של שבת) "מנוחת שלום ושלוה וכו'". כי העולם אי אפשר שלא יהיה לו שלום באחרית, כמו שהתבאר למעלה כי יושלם הדבר בשלום. והוא שנאמר (ישעיה מה, ז) "עושה שלום ובורא רע", ומאי ענין אלו שני דברים ביחד שאומר "עושה שלום ובורא רע". אבל כי השלום הוא השלימות כמו שאמרנו, והרע הוא הפך השלימות, ולפיכך אמר "עושה שלום ובורא רע". ומפני כך לא נאמר "כי טוב" ביום שני, מפני שבו נברא המחלוקת (ב"ר ד, ו), שהוא רע, וזה מבואר.