דרשת שבת הגדול · פרק כ״ז, י׳

ונראה כי המדרש בא לתרץ לשון "שלמים", שהיה לכתוב "זבח שלום". ורצה לומר, כי כל ענין הקרבנות אינו אלא קירוב ושלום, שכאשר חוטא האדם, העונות הם מפרידים בין השם יתברך ובין האדם. והקרבנות הם מקרבים את האדם אל השם יתברך אחר שחטא. ולפיכך מי שקבל את התורה, שהתורה היא השלום, כי התורה היא מסדרת הכל עד שהכל הוא מסודר, והסדר הוא השלום הגמור. וכאשר ישראל קבלו התורה, שהיא השלום הגמור, אז ראוי שיהיה להם הקרבן גם כן, שהוא קירוב ושלום אחר שיש הפרד וחילוק. אבל האומות שלא רצו בשלום, היא התורה, וכאשר הם חסרים עיקר השלום, אז אין ראוי להם הקרבנות שהם שלום גם כן. ולפיכך נקרא "שלמים" לשון רבים, כי מאחר שיש להם התורה שהיא שלום, ראוי להם קרבן זה, שהוא השלום לגמרי גם כן.