דרשת שבת הגדול · פרק י״ז, ו׳

וזהו שכתיב (בראשית ג, ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל". ולפי הסברא יש קושיא מה שכתב בסוף "ונחמד העץ להשכיל", והיה לו* להקדים דבר זה. והרי הנחש עיקר דבריו היה (שם פסוק ה) "ונפקחו עיניהם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", ועל זה קאי "ותרא וגו'", והיה לו להקדים "ונחמד העץ להשכיל". אבל כי זכר שלשה דברים שהיו בעץ הדעת; האחד "כי טוב למאכל", והוא טוב לגוף. השני שהוא "תאוה לעינים", הוא חמדת הדבר, שהלב חומד ועינו שואל, ובודאי ענין אחד הוא חמדת העין וחמדת הלב, כי חמדת העין הוא חמדת הלב. ואמר "ונחמד להשכיל" כנגד השכל, שאין בזה שום תאוה וחמדה, והוא קרן האמיתי, שבזה מתרומם האדם כאשר* הוא אדם שיש בו חכמה ודעת. ואילו היה דעת האשה שהיתה רוצה להשכיל בלבד, בודאי לא היה עונשה כל כך גדול, אף על גב שעברה הצווי מן השם יתברך, מכל מקום עשתה לקנות חכמה ודעת, והיה זה עבירה לשמה, ולא היה העונש שלה כל כך גדול. אבל עשתה העיקר טפל, והטפל עיקר, כי כתיב "ותרא האשה וגו'", הקדימה "טוב למאכל", ואחר כך "כי תאוה הוא לעינים", ואחר כך באחרון כתיב "ונחמד העץ להשכיל". כי כבר אמרנו כי לא ימצאו אלו ג' דברים ביחד, רק היו שנים עיקר, ואילו השלישי לא היה עיקר כלל, וכאילו אינו כלל, כי לא נמצא עם שני דברים אלו השכל, אבל עיקר שלה "כי טוב למאכל וכי תאוה הוא לעינים", ודבר זה שהוא "נחמד להשכיל" הוא טפל, ולכך מקדים אלו שנים. גם אילו היה נמשך מקודם אחר השכל, אין ספק מי שנמשך אחר השכל לא יבא לידי חטא כלל, כי השכל לא יחטיא. אבל מפני שהיה נמשך אחר "טוב למאכל ותאוה לעינים", בא לידי טעות גם בשלישי, שהיה השכל מבקש לקנות מה שאין ראוי לו. כי שני הגבהות מגרשים ומסלקים השכל, וטעה, לכך מקדים אלו השנים.