דרשת שבת הגדול · פרק ט״ז, ב׳

ויש לשאול במדרש הזה, כי למה נדון המתגאה באש. ועוד קשה, מאי ענין עולה שמדבר הכתוב מן הקרבן, ללמוד מזה כי המתגאה נדון באש, הרי הכתוב מדבר מן הקרבן שנקרא "עולה" על שם שהיא עולה לגבוה. ויש לפרש כי העולה היא באה על הרהור הלב, כמו שאמרו במדרש* (ויק"ר ז, ג), אמר רבי שמעון בן יוחאי, לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב. אמר רבי לוי, מקרא מלא הוא (יחזקאל כ, לב) "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם וגו'". ומאחר שהיא באה על הרהור הלב מה שהיה מהרהר בלבו, וכל מה שמהרהר בלבו הוא נקרא עליה, כמו "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", ודבר זה עצמו רמות רוח כאשר עולה על רוחו דבר ומהרהר. ולפיכך אמרה תורה הקרבן הזה יהיה נדון באש, כפי אשר היה ראוי אל החוטא, כך יהיה נדון הקרבן, שהוא* כפרתו של חוטא, באש. וטעם דבר זה, כי השם יתברך כנגד בעל הגאוה, הוא מתגאה על גאים. ואין דבר בעולם שהוא עולה למעלה כמו האש, כאשר נראה. ולפיכך מי שיש בו רמות רוח להתגאות, נפרע ממנו באש, שהוא גאה על גאים. ולכך השם יתברך נקרא "אש אוכלה", כדכתיב (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא", שהוא נפרע מן הרשעים המתגאים, באש. שאין דבר יותר מתגאה כמו האש, והוא יתברך גאה על גאים, ולפיכך במדת האש נפרע מן הגאים, ומזה למדו כי המתגאה נדון באש.