ואצל האומות* המעשים גורמים. ובמדרש, מעלה זו יש בין ישראל לגוים*, דאילו בישראל כתיב (ראה יחזקאל לז, כז) "והייתי לכם לאלקים והם יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב (ירמיה ל, כא-כב) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאום ה' והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים", עד כאן. הרי לך כי זה הפרש הגדול* אשר יש בין ישראל לגוים; דאילו האומות הם צריכים לקרב עצמם, ואז השם יתברך מקרב אותם. אבל ישראל, השם יתברך* מקדים אותם לקרב, אף שלא קרבו ישראל עצמם. כלומר כי אין תולה אהבת השם יתברך לישראל מצד צדקתם, רק כי הוא יתברך בחר באומה זאת בעצם, שרוצה בהם, והם בניו בעצמם (דברים יד, א), ואין הבן צריך לקרב עצמו אל האב, רק האב מקרב הבן. לכן יש לפרש שלא הקדים בתורה צדקת אברהם, לפי שקרבו השם יתברך, ואמר לו "לך לך מארצך".
דרשת שבת הגדול · פרק י״א, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Derashat Shabbat Hagadol, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2022
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך דרשת שבת הגדול, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.