דרשת שבת הגדול · פרק י׳, ט׳

ולפי פירוש דבר אחר, הכתוב רצה לומר כי לפעמים האדם עולה בתפילתו למעלה כאשר מבקש על רוח, כלומר "משיב הרוח". וכן כאשר מתפלל על המטר, וכן כאשר מתפלל על הדבר שבארץ מה שהוא מתפלל, וזה ש"הקים כל אפסי ארץ" (משלי ל, ד) בתפלתו. וזהו (שם) "מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ" בתפלתו. ועל זה אמר (שם) "מה שמו ומה שם בנו כי תדע", כלומר השם יתברך נקרא שמו "מה", ובנו, הם ישראל, נקרא שמו "מה". ולפיכך ראוי שתעלה תפלתם אל השמים כמו שאמרנו, כי הקב"ה מגביה שפלים, עד שהתפלה ראויה שתעלה השמים. וזה כאשר ישראל עושים מה שראוי לעשות, לחלק המעשר כראוי, דכתיב (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו' עד בלי די". ואם אין מחלק מעשרות כראוי, אז אין התפלה עולה לשמים כלל, ואז נשאר האדם "מה", שהלשון הזה משמע כי מה האדם נחשב, ואין תפלתו עולה לשמים כאשר השם יתברך מגביה שפלים, וכן פירוש הכתוב על פי המדרש. ומפני שלא נזכר מעשר בפסוק, רמזו דרך אסמכתא בלשון "מי אסף רוח בחפניו", שמחלק מעשרותיו בחפניו, ואותו שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו*. אבל עיקר כוונת המדרש כי חלוק המעשר לא נרמז בכתוב, רק שכך הוא האמת, כי בנתינת המעשר תלוי שמביא הברכה, ומונע הברכה כאשר לא יתן.