דרשת שבת הגדול · פרק י׳, ח׳

הרי המדרש הזה גם כן תמוה מאד, ואין צריך להאריך בשאלות. אבל נראה כי המדרש הזה מפרש כפי אשר אמרנו גם כן, וזה כי הכתוב בא לומר כי השם יתברך מושל בעליונים ובתחתונים, ואין גבול לומר שהוא מושל במקום הזה בלבד. כי מה שאמר "עלה אלקים בתרועה", רצה לומר שהוא מתעלה על הכל בתרועה שתוקעין לפניו לשפוט עליונים ותחתונים. ומה שאמר "צור שמו", "בי-ה שמו", "שדי שמו", כלומר שיש בו הכל, ואין לו שם אחד בלבד, שהרי יש לו שמות הרבה, שנקרא* "צור", ונקרא "י-ה", ונקרא "שדי", ולכך כולל הכל. ולפיכך מושל בעליונים ותחתונים ובכחו הכל, ונקרא לפי פעולותיו, כמו שמבואר במקום אחר. ולפיכך שמו המיוחד הוא במספר "מה", אשר לשון זה בא שאין עצמו דבר אחד מיוחד. ושם בנו גם כן "מה", וזה כמו שאמרנו, כי ישראל נקראו* "אדם" כמו שאמרו (יבמות סא.) "אתם קרוים אדם, ואין אומות העולם קרוים אדם*". וזה כי משפט אדם עליהם, כי האדם הוא "מה" לשפלותו בעצמו, וכן ישראל הם שפלים וירודים בעצמם. והאדם, השם יתברך מגביה אותו על כל התחתונים, וכך השם יתברך מגביה ישראל, כדכתיב (דברים כח, א) "ונתנך ה' עליון", וזה מצד השם יתברך, כמו שהתבאר. ואם לא כן שהשם* יתברך מגביה אותם, הם שפלים בתכלית השפלות. וזה נראה בישראל, כי תיכף ומיד שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הם שפלים בתכלית השפלות, כי מצד עצמם הם "מה", רק שהשם יתברך, שהוא מגביה שפלים, הם "מאד". ויש להבין (משלי ל, ד) "מה שמו ומה שם בנו", הוא התולדה שנמשך ממנו, והבן זה.